זהו, אתמול היה המופע האחרון. הפסטיבל ממשיך עד יום רביעי ומעכשיו אני אהיה פשוט בתפקידי חיזוק, אחראית חלל, שומרת שקט וכאלה. גם די סיימתי עם ההפקות האחרות שעזרתי להן, לא היו ככ הרבה, שזה קצת באסה כי כיף לי הפקה בפועל, הקמות ופירוקים ועניינים, ולהיות שומרת שקט זה פחות מרגש. אבל, אולי זה דווקא טוב להיות בצ'יל, לא לאבד את הראש עכשיו על עוד דברים, אפשר להיות יותר ברגוע. בחמישי הייתי שומרת שקט שלוש שעות וזה דווקא היה נחמד.
זה גם די נחמד שסיימתי להופיע, יכולה אט אט לחזור להיות אדם במקום פקעת הלחץ והעצבים שהייתי. מאמי הייתה אצלי בסופש וביקשתי שתבוא גם למופע אתמול, ואז קלטתי שבטח יהיה לי ריקני לחזור הביתה לבד אחרי המופע האחרון ואחרי כמה ימים איתה, אז היא הציעה להישאר לישון. שתינו יודעות מה זה דורש ממנה, המחיר הרגשי של לא להיות בבית שלה כמה ימים, אבל היא אמרה שאם אני צריכה היא תישאר. שמחתי שהיא נשארה וגם הרגשתי קצת אשמה ואחריות ל well being שלה. אולי זה לא רק לשהות מחוץ לבית כמה ימים, אלא כמה ימים של ביחד, וכמה ימים של להיות בבית ובחדר שלי שהיא לא מרגישה בהם בנוח, בין היתר בגלל הבלגן. בכל אופן. זה היה לי נחמד שהיא נשארה, ראינו סדרה אתמול והייתי במצב רוח silly ביממה האחרונה אז היה גם קצת מצחיק וחמוד. היא התעוררה ונסעה הביתה ואני יודעת שהולך להיות לה יום קשה היום. אני מנסה לא לקחת על זה אחריות ולזכור שהיא אדם מבוגר שיודע לעשות בחירות לעצמו. אפילו שהיא גם אדם מרצה. קשה שלא להרגיש אשמה או אחריות על זה כשאני ביקשתי שתישאר, אבל זה באמת עשה לי טוב. הגיוני שלא ארצה להיות לבד אחרי המופע האחרון שלי, זה הגיוני וזה בסדר שארצה להיות עם בת הזוג שלי.
היו לי חלומות משוגעים בלילה, בין היתר שמפלצות דמויות רודפות אחרי ואחרי חבורה של אנשים במן יער נטוש ולא צפוף, ואז אנחנו דוקרים אותם פעמים רבות והורגים אותם על הקלשון של מלאך המוות. זה היה מאד מטריד.
באה אתמול עוד חמולה של חברות, ספרתי והיו 11. זה היה מאד מרגש, גם שתי חברות שבאו במיוחד מחיפה והיו צריכות להיות היום ב8 בבוקר חזרה. היה מרגש. שוב אישה זרה ניגשה אלי ואמרה לי כמה היא התרגשה, וגם החברות. אה ואמא שלי הייתי אתמול, ואחי והבן זוג שלו. אמא שלי כל כך התרגשה והייתה גאה בי. לא דיברנו בערך שבועיים, מאז שהיא הייתה בהמה אלי והפסקתי לענות לי. והיא באה אתמול בלי לדבר איתי לפני, אבל אחרי היא נורא התרגשה, אמרה שהיו לה דמעות בעיניים כל הזמן. היה גם רגע שחלפתי לידה במופע והיא הסתכלה עלי וחייכה עלי בניסיון לזכות בתשומת הלב שלי. היא הייתה מאד גאה בי.
אני נורא אוהבת את הפרפורמריות שלי, וגם את הצוות הטכני. יש לי באמת צוות של מהממות. הפרפורמריות קיבלו גם אינספור מחמאות על המופע והעבירו אותו אלי. הרגשתי שלפני המופעים היה בהן קצת חששות, בגלל שזה מופע כבד ודרמטי לפרקים, אני חושבת שהן לא היו בטוחות איך יאכלו את זה. והתגובות מטורפות, ואני חושבת שזה מחזק אותן. אה גם חברתי הטובה שהייתה בחול כמה חודשים הייתה אתמול, היא באה בדיוק בזמן הנכון לפני המופע כדי לעזור לי ממש ולהדק את הדברים. כתבתי אותה בתודות הכפרה שלי. בקיצור כן אז לדעתי התגובות מחזקות את הפרפומריות שלי וגורמות להן לראות שזאת עבודה ממש חזקה. גם לפני כן הן ידעו, כל הזמן אמרו לי כמה הטקסטים יפים וחזקים, אבל זה כל כך אחר לקבל את זה מבחוץ.
חברה טובה שלי שאני מאד אוהבת הייתה אתמול, הכרנו לפני שנה וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. היה שם גם קצת קראש אבל הוא התמסמס ודעך. היא אמרה אתמול שהיא דמיינה גם גוף שם, אולי הגוף שלה. יעני שהיא מדמיינת איזה קטע תנועתי יחד עם הטקסטים, והיא אמרה שהיא תשמח לעבוד יחד בקרוב. אמרתי שאני מרגישה שאנחנו מבשילות לעבודה יחד. זה ממש ירגש אותי, אני מרגישה שיש איזה תדר ששתינו עולות עליו יצירתית וממש מתקשרות אחת עם השנייה. מעניין איך יהיה לנסות לשתף פעולה, לא יצא לי עדיין. היא רקדנית הרבה שנים ועושה היום דברים של רוח וגוף ואימפרוביזציה. במחשבות שלי על שנה הבאה אני ממש חושבת על להכניס אלמנטים של גוף לתוך העבודה שלי, כאלה שמתכתבים עם התדר של המילים שלי. תנועתיות שחוזרת על עצמה, טקסית, מכשפת. ראיתי את המופע של אורלי פורטל לפני כמה שבועות וזה ממש הפיח בי השראה. מגניב להתחיל לחשוב על שנה הבאה ולהתרגש אליה, במיוחד אחרי שרוב השנה הזאת בכלל לא רציתי ליצור, ורק לפני שלושה חודשים נכנסה בי שוב הרוח. מתרגשת להעמיק בחומרים שרק התחלתי לגעת בהם, של מילים מדוברות, של קול, של כישוף.
בסוף שנה שעברה, שנה ב', הייתה לי כמיהה גדולה לעבוד עם אנשים. בכל תקופת החופש בין שנה ב' לג' אכלתי את עצמי והתבחבשתי בתוך הראש שלי, עם מי בא לי לעבוד? עם מי בא לי לעבוד? היו לי רעיונות למחקרים שרציתי לפתח. בסוף הכל נזנח עם תחילת המלחמה, לא היה לי שום חשק ליצור כלום. סמסטר א' של השנה הנוכחית נגמר ואני החלטתי שאני מפסיקה לנסות עכשיו, לא דוחקת בי, לא עושה בכוח, אני נחה. קמה ב6 בבוקר לעשות יוגה, חוזרת הביתה ב3 ועושה שנצ. וכל השאר השלום לו. מה שכן, ידעתי שאני לא רוצה להיות לבד. וידעתי שזאת תקופה, ושאלתי את עצמי מה אני עושה כשאני עושה כלום (יוגה הייתה אחת התשובות). אז הזמנתי מישהי להיפגש איתי פעם בשבוע ולקחתי אותנו לפרק לטפס על עצים, להסתכל על ציפורים ועל מים מטפטפים ממזגן. נפגשנו ועשינו אוריגמי. פעם בשבוע, פשוט לעשות משהו, לרוב מעולמות המדיטציה. בלי לדעת לאן משהו מזה ילך. ואז הזמנתי עוד מישהי שנראתה לי חמודה, והתחלתי לעשות קצת בשנים שקשורים במילים. ולאט לאט התחלתי להביא טקסטים ואלתרנו עליהם. ואז מצאתי דפוסים של הקראה שעניינו אותי והרטיטו בי משהו. ואז התחלתי לכתוב טקסטים, והתחילו להצטרף אליהם עוד טקסטים, והתחלתי לכתוב במכוון כדי לחבר אליהם. והבאתי אותם ואלתרנו עליהם והקלטתי ויצאו דברים מטריפים. ולמדתי לכוון למקומות שמעניינים אותי. יש לי הקלטות מהחזרות הראשונות האלה שהן פשוט וואו, קסם. ומפה לשם נהיה מופע. קטע לחשוב על זה אחורה, באמת אפשר לראות איך כל שלב בתהליך הוביל לשלב הבא. הטקסטים הראשונים שהבאתי היו בכלל מספר שהתחלתי לכתוב שנה שעברה, שלא קשור למה שהמופע הזה נהיה בסוף. הוא קשור תמטית כי הנושאים שמעסיקים אותי הם תמיד אותם נושאים, קרבה ואינטימיות, המאבק אליהם, המאבק בבדידות, בלבול, אובדן וללכת לאיבוד בתוך עצמנו. יש לי קצת חשק לחזר לספר ההוא, היו שם טקסטים ממש חזקים.
קיצר, מה עוד יש לומר. עכשיו שנגמר אני מרגישה שהגיע הרגע להתחיל לדבר עם אנשים כדי לדחוף את המופע ולעלות אותו בעוד מקומות, שזה די מלחיץ. אולי זה לא צריך להתחיל מלדחוף, אלא בקטנה ולאט. אבל כן, יש חשק להמשיך להופיע עם זה. אולי לפתח אותו למשהו גדול יותר? לא יודעת, קצת מפחיד לחשוב על זה. אולי אני גם לא צריכה לחשוב על זה עדיין, ליטרלי סיימתי לפני 12 שעות, והפסטיבל עצמו עוד לא נגמר בכלל. נזכרתי שחלמתי על הפסיכולוגית שלי, שהיא אומרת שהיא תבוא למופע האחרון, וזה עוד שעה אז לא ברור אם היא תספיק, ויש מתח באוויר של אנחנו אמורות לדבר על גבולות הטיפול אבל אין לנו זמן כרגע אז פעם הבאה, וזה קצת מתח מיני, ואני קצת נדלקת. בפגישה האחרונה איתה זרקתי לה בסוף שחשבתי להזמין אותה אבל לא ידעתי אם מתאים אז לא עשיתי את זה. היא אמרה שהיה אפשר לדבר על זה. צחקתי ששנה הבאה בעבודת הגמר. אני פוגשת אותה בזום עוד שעתיים, והאמת שהחלום הזה קצת השאיר אותי באיזו עוררות מינית כלפיה שזה קצת meh.
אני לא ממש יודעת איך לבלות עכשיו את הבוקר שלי, כרגיל. אולי פשוט במנוחה ולאכול ולצפות במחשב בדברים. תכף אעשה אמבטיה. עשיתי מלא קקי שזה משמח, כנראה דברים משתחררים. מצפה מאד לארוחת סוף הפסטיבל שיש לנו עוד כמה ימים, איזה אוכל טעים יהיה יא וולי, וואלה הם יודעים לפנק כשמגיע. אכתוב עוד מחשבות בהמשך אם יהיו לי. מרגישה איזה צורך לסכם ולהכניס הכל אבל אני לא צריכה באמת.
