אחרי שצפיתי בעונה וחצי, או שתי עונות אולי, של סדרת הרוצחים הסדרתיים, החלה להתפתח לה בחילה. לי בחילה. בשלב כלשהו בתחילת האובססיה החדשה שלי חשבתי, גם ככה אני חולמת בלילה חלומות אלימים, גם ככה אני בחרדה 24/7, מה זה כבר קצת סדרות רצח. האמת, אני חושבת שזה מסיט את מוקדי החרדה שלי למקומות אחרים. עכשיו אני פוחדת שיחטפו ירצחו או יאנסו אותי או את האנשים הקרובים אלי חס וחלילה חס ושלום טפוטפוטפו. במקום כל מיני דברים שוליים מהיומיום שלי שלרוב משאירים אותי במיטה משותקת מחרדה. משהו בחרדה הספציפית הזאת מרגיע אותי, שזה מוזר. אולי זאת לא בדיוק חרדה, או לא רק חרדה. עכשיו אני מרגישה את האדרנלין שלי גבוה מאד. דיברתי עם הבתזוג שלי בוידיאו, רבנו, או משהו, ובסוף הרגשתי שאני לא רוצה להיות בשיחה הזאת יותר וניתקנו ומיד הדלקתי את הסדרה. לא יודעת להגיד עכשיו על מה דיברנו, המוח שלי הוסט למקומות אחרים. זאת הסחת דעת נחמדת, עדיפה על מחשבות על סיגריות או סמים או אלכוהול.
הבטן שלי נרגעת לאט לאט. הייתה לי פגישה טובה עם הפסיכולוגית, הרגשתי שהייתי נוכחת רוב הזמן ואמרתי והיו שם דברים שהיו לי משמעותיים. הייתי די דוגרי, ואמרתי את התחושות שלי דוגרי. אמרתי גם לבתזוג אחר כך את התחושות שלי די דוגרי אני חושבת. לא זוכרת מה היה בשיחת וידיאו לפני שעתיים, שעה וחצי. היא נפגעה, אמרה שאני גורמת לה להרגיש אשמה שהיא טסה לראות את המשפחה שלה, וגורמת לה להרגיש אשמה כל פעם שהיא טסה לחול. שבגרסה שלי של הזוגיות שלנו אני משקיעה מאמצים לראות אותה והיא לא עושה את זה מספיק, שלא כמוני. אמרתי שכשיש לי משהו בחיים שמתנגש עם משהו שלה היא נעלבת מזה. היא אמרה שהיא מייחלת לזה שיהיו לי יותר דברים בחיים, שהלוואי שהיו לי דברים אחרים לעשות ושאני אשקיע פחות מאמצים בזוגיות. זה היה מעליב. הפסיכולוגית שלי אמרה שכל פעם שאני מנסה לעשות משהו כקונטרה לדברים שהיא עושה, לקבוע תוכניות שלא קשורות אליה שבאות בחפיפה עם דברים שקשורים אליה, זה לא מרגיש לי טוב או טבעי, כי זה לא הבנאדם שאני. היא אמרה שאם היינו לפני חצי שנה הייתי עושה את המאמצים לפגוש את המטפלת הזוגית בשבוע שהבתזוג חוזרת מארהב, ומגיעה לתל אביב באמצע השבוע העמוס של הלימודים שלי, והייתי מאמינה שזה חשוב לעשות את המאמץ הזה. והיום אני לא מרגישה ככה. אני פגועה ואני קהה ונמאס לי להרגיש אשמה על הכל. וזה קטע כי היא מרגישה אשמה על הכל. אבל כל ריב כזה שלנו אני יוצאת ממנו בתחושה של אני בנאדם חרא, ואני רק מאשימה אותה או רק כועסת עליה והופכת אותה לאיזה אדם נורא. וזה לא נכון. מותר לי להרגיש שאני נעלבת ונפגעת. זה מכעיס אותי איך שהיא גורמת לי להרגיש. זה גורם לי להרגיש לא טוב.