אני תוהה אם האפס אנד דאונס הרגשיים קשים יותר מאז שאנחנו יחד. אני יודעת שברגע אחד אני יכולה להיכנס למקום מאד קשה מאינטראקציה שלנו ולהישאר בו שעות. אני מרגישה שאני מכשירה את עצמי לפרידה. כבר תקופה מאד ארוכה בכל פגישה עם הפסיכולוגית אני רוצה לומר שנפסיק בקרוב, להגדיר כך וכך מפגשים אחרונים, ואני לא מצליחה להגיד את זה. לפני כמה ימים חשבתי על זה שזה כי בלתי נסבל לי פרידות, אני לא יכולה, לא מצליחה. ואני לא יכולה להיפרד גם ממנה. אני לא רוצה, אבל אני גם לא רוצה את מה שיש. תחושה שלא רואים אותי, תחושה שאני צריכה להחזיק הכל כל הזמן תמיד, להחזיק את הקשר, להחזיק אותי ואותה ולראות את שתינו. ממש נעלבתי אתמול. היא אמרה שקשה לה שהיא דואגת לתיאום הפגישה עם המטפלת החדשה כשאנחנו הולכות מסביב ללוז שלי. קשה לי להסביר בכמה רמות זה מפעיל ומעליב אותי. היא שלושה שבועות בארהב, לפני זה הייתה שבוע בברלין, ועכשיו היא רוצה לטוס עם חברה שלה לפורטוגל, לא יודעת לכמה זמן. אנחנו לא הולכות לפי הלוז שלי. לפי הלוז שלי יכולתי כל השבוע הזה, וגם שבוע שעבר, אבל היא לא פה. כל הקשר שלנו אני לא מהססת לכופף את הלוז שלי כדי שיהיה לי זמן לפגוש אותה, כולל מאמצים למצוא דרכים לפגוש אותה כי אנחנו לא גרות באותה עיר ושתינו בתחבצ. אז מה שמתסכל אותה זה שיש לי אילוצים בשבוע שהיא חוזרת מחול, כי יש לי טירוף בלימודים.
לכתוב על זה ככה מפעיל אותי עוד. אני כבר לא מרגישה שיש לי בכלל על מה לדבר, מה להגיד. לא מרגישה שיש מקום לרגשות שלי. לא בא לי לשתף אותם בהם, היא תמצא דרך לכופף את זה ולא לראות אותי בשום צורה, אז בשביל מה. אין לה יכולת לראות את מה שאני מרגישה, זה יותר מדי מכניס אותה לחרא שלה והיא נתקעת בפנים. הכל מרגיש קטן מדי, אז נעלבתי, יאללה, זה לא שווה את זה. לנסות להביא את עצמי לא שווה את זה. אמרנו שנדבר היום בוידיאו, לא דיברנו איזה שבוע. פוחדת שנריב, שאני בסוף אגיד דברים על איך שאני מרגישה וזה יגרר לריב. אולי אני צריכה להחליט עם עצמי שאני לא נשאבת לזה. אני מרגישה כל כך כבדה מכל זה. מרגישה שאם ניפרד עכשיו תהיה לי כזאת אנחת רווחה. ואחר כך הרבה עצב ישטוף אותי, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום עכשיו. זה לא קשור רק אליה, זאת נפילת מתח אחרי התקופה הזאת, אבל הכל איתה מחמיר את זה. אני לא מקבלת כרגע שום דבר, זה רק שואב ממני אנרגיות שאין לי.