משום מה השנה, בשנה האחרונה שלי בלימודים, אני מתקשה יותר מתמיד להרכיב לעצמי מערכת. עברנו כבר חצי סמסטר, נשאר עוד קצת יותר מחודש, ואני עדיין מתלבטת לגבי קורסים ואוכלת את עצמי על קורסים שלא לקחתי.
המצב רוח שלי היה לא רע בימים האחרונים, בשבוע האחרון, אבל היום קמתי meh. כבדה, ריקנות. אולי זה קשור לעבודה שידעתי שמ8 וחצי עד הלילה אני אהיה בעשייה ותנועה בלתי פוסקת. וגם שמחר אני עובדת. ובשבת אני לא עובדת אבל קבענו שאני אבוא אליה ואין לי כוח אליה. מתווצר אצלי מיאוס.
הגב שלי תפוס כבר שבוע וחצי. זה השתפר בתחילת השבוע ואז התחיל בצד השני. בבוקר הייתי אצל הפיזיותרפיסט שיש החזר מהביטוח עליו ויצאתי ממנו יותר עצובה וקצת מעורפלת. ומודבקת בהרבה מאד טייפ, אני מרגישה אותו בגב. עכשיו אני בשיעור תנועה ואני יושבת בצד, משום מה השיעור הזה מכבה אותי ברמות, עושים קומבינציות שמהירות לי מדי. ועכשיו עם הגב. אני יושבת בצד ומרגישה מבוישת כשכולם עושים דברים שקשים לי. זאת השנה השלישית שישלי התמודדות עם הקורס הזה וזה לא עובר. בעיקר הבושה בלשבת בצד, להיות זאת עם הקושי. נצבר גם דבר של אני זאת עם העניינים הרפואיים. שמה לב לבושה גם שם.
הכבדות קשורה גם לדעתי ביציאה מזמן הביוץ. אני שמה לב שכשבועיים לפני הוסת מתחילים תסמיני רגישות, שזה מחריד בעיניי שבמשך זמן כל כך ארוך מהחודש אני מרגישה ככה. אז עכשיו אני בערך עשרה ימים לפני ונראה לי שזה מה שקורה. יחד עם דברים חיצוניים, כמובן. השיעור הזה שפשוט מכבה אותי, ואני לא מצליחה לשחרר ממנו. מתח איתה מאתמול, כל פעם שיש בינינו מתיחות זה פשוט מוציא אותי לגמרי מאיזון. מישהו ביקש ממני עכשיו מים והבאתי לו למרות שזה קצת מגעיל אותי. השיעור הבא, אגב, הוא השיעור האהוב עלי ואני פורחת בו. שיעור משחק. למה לקח לי שלוש שנים לקחת אותו? בכל אופן, אין לי יותר סבלנות לשום דבר שקשור אליה. אין לי מקום לרגשות שלה כשהיא נפגעת, אין לי סבלנות כשהיא אומרת או עושה דברים שפוגעים בי. ויתרתי על לנסות להגיד לה איך אני מרגישה. לא שלחתי לה הודעה הבוקר כי היה בוקר לחוץ והייתי עצובה. בצהריים היא כתבה לי אם הכל בסדר, שמוזר לא לקבל ממני הודעות כל הבוקר. בדרך כלל אני כותבת לה, בוקר טוב אני אוהבת אותך, או פשוט מה שעובר עלי באותו זמן. רציתי להגיד, למה את לא שלחת לי הודעה? למה הסטטוס קוו זה שאנחנו מדברות אם אני כותבת?
השיעור הזה מעצבן אותי. מרגישה שגם ככל שאני כותבת את הפוסט אני נכבית יותר. הוא לא היה אמור להיות שיעור עם כל כך הרבה קומבינציות, נרשמתי אליו בגלל האימפרובזציות. אולי אני באמת צריכה לשחרר אותו. אני יודעת שיהיה לי כנראה מספיק נז.
ימי חמישי כאלה, עמוסים בלי דקה לנשום, לפני סופ"ש שאני עובדת בו, שואבים ממני את שמחת החיים.