זה שאלות שאני שואלת, אם יש לי בעיה עם כל התחביבים שלה וכל הזמן שהיא משקיעה בדברים אחרים שהם לא אני בגלל שבעצם אני רוצה שכל כולה יהיה מושקע בי, או בגלל שאני לא מרגישה מספיק השקעה בי, ואז כשכלכך הרבה אנרגיה והתלהבות מופנית לדברים אחרים, כמו גיטרה, גלישה, חברים שלה, אפילו הסריגה והספרים שלה, אני מרגישה רע. האם אני בעצם שתלטנית וצריכה שהכל יהיה קשור בי, או שפשוט לא מספיק קשור בי כדי שתוכל לנוח דעתי ואניח לה לחופשי. אני אחד האנשים הכי עסוקים שאני מכירה, ובכל זאת אני עושה הכל בשביל לפנות זמן למי שאני אוהבת. זה עניין של גישה, סדרי עדיפויות. אמרתי לה מתישהו שאני מרגישה לא גבוה בסדר עדיפויות, והיא שאלה אותי אם אני מכירה אותה בכלל. המקום שבו אני ממוקמת בשבילה הוא אכן מאד גבוה בשבילה. אבל הוא עדיין לא מתקרב לאיפה שאני רוצה להיות. או צריכה להיות בשביל להרגיש אהובה ומשמעותית. בשבוע האחרון וחצי האחרון שהיה יותר טוב ורגוע, בימים של הקרבה, שמתי לב שאני זאת ששמה יותר ברקס, לא מתמסרת עד הסוף, רוצה לשמור על מידה של אוטונומיות. וזה הגיוני מאד, אחרי תקופה כל כך מחורבנת של להרגיש כל כך דחויה, עכשיו כשפתאום היא מביעה רצון אני לא יכולה מיד להתמסר לזה. והרצון הזה צריך להיות עקבי ונוכח כדי שאוכל לבטוח בו. והנה לא נפגשנו מיום ראשון, ובימים האחרונים אני חושבת שעובר עליה משהו מהקצת שהיא אמרה, והיא לא מביעה ולא יוזמת קרבה, ואני שוב מרגישה קצת חשדניסטית. איך אני אתאר את התחושה? לא בנחת, על קוצים, בעצם מחכה להודעות שלה, בוחנת אותה וכמה היא מתקרבת ומביעה מעצמה. תחושה שהיא גונבת את הזמן שלי בעצם חוסר הנוכחות שלה. מרגישה שהמוח שלי נחטף לחשוב עליה כל הזמן כשהיא מרוחקת. אנחנו כבר 10 חודשים ביחד, ועדיין אין לי נחת כשזה נוגע לפשוט לחיות את היומיום. עדיין אוברטינקינג בקשר להודעות, ללהיפגש. זה לא טבעי ונינוח. חלק ממה שאני מספרת לעצמי זה שקשה לה, קשה לה אינטימיות, קשה לה להכניס לחיים שלה, קשה לה לחלוק ולשתף את החיים שלה, אבל גם יש לה רצון גדול לזה, ודברים לוקחים לה זמן, אז אולי היא צריכה זמן. אבל אני גם לא בטוחה שהיא אי פעם תגיע למקום שאני בו, לרמת האינטימיות שאני זקוקה לה. אז האם להיות סבלנית ולהמתין, דברים שקשים לי בתור הטלה שאני, סבלנות, או פשוט לראות שמה שאנחנו יכולות לתת כרגע ומה שאנחנו צריכות הוא אחר. שוב נכנסתי לאיזה מקום תקוע בראש. השבועות האלה מלאים בחוסר החלטיות קיצונית, יותר מהרגיל, ופתאום אני תוהה אם זה קשור לזה שבעצם אני לא מצליחה להחליט אם אני רוצה להיות איתה. אולי עשרה חודשים אני לא מצליחה להחליט. יש את המקום הזה שיכול לומר, יאללה כוסעומו, איים אול אין, אנחנו בזה ונבין את זה, מחויבות אחת לשנייה ולזוגיות הזאת וללגרום לשתינו להרגיש טוב. אבל זה גם מקום שמתבסס קצת על פנטזיה.
חשבתי לומרלה כשהיא תבוא על מה ששמתי לב, שכמה ימים היא לא מביעה כל כך קרבה והתעניינות ואני נהיה חשדנית, לא בוטחת, נעלבת. אתמול היא נפגשה עם חברות וגיליתי את זה בדיעבד, זה לחץ לי על נקודה. אבל פחות מפעם. אני רוצה לדעת על כל מה שהיא עושה כי אני בתזוג שתלטנית? או כי ככה אני רואה זוגיות, שותפות, שחולקות הכל אחת עם השנייה. ברור שאני לא צריכה לדעת על כל דבר שקורה בלייב בזמן שהוא קורה, וגם לא על כל דבר בדיעבד, אבל זה פשוט חלק מהמהות. שאני רוצה לשתף איתה הכל, לחלוק איתה את כל מה שקורה לי בחיים, מילולית אבל גם פיזית, אני רוצה שותפות שזורמת באופן טבעי, ולה זה לא טבעי לחלוק ככה את החיים עם מישהי. ואני כבר רואה בי את הקהות, כמה אני כבר פחות באינסטינקט לתת לה כי אני לא מרגישה שזה הדדי, שהדברים האלה פחות נוגעים בי כבר כי אני כבר יותר ב, טוב אז לא נחלוק את החיים כמו שאני רוצה לחלוק אותם, אוקיי, עדיף לא לצפות להרבה. אבל לא ממקום טוב, ממקום עייף. אני פוחדת שהנתינה הגדולה שלי נשחקת מלתת למישהי שלא יכולה לתת לי בחזרה באותה המידה. אבל אני אוהבת אותה. אני יודעת שאהבה זה לא מספיק, אבל אני אוהבת אותה. מה אני אמורה לעשות עם זה.
אתמול היה לי יום מלא סידורים ואז בערב יצאתי עם חברה וידיד שלה. התחיל נחמד והפך לממש כיף, הרבה זמן לא יצאתי סתם לבלות עם חברים וגם להכיר קצת אנשים חדשים בעיר. הימים האחרונים כאן בבית מטעינים אותי אנרגיה וזה נעים נעים. הרבה עם השותפות שלי, הרבה תחושת של בית, שהעיר הזאת היא הבית שלי, שהבית הזה הוא הבית שלי גם אם החדר שלי קשה למחייה בגלל הבלגן, שהאנשות האלה הן הבית שלי, שאני אהובה ורצויה כאן. כן, תכלס, שאני אהובה ורצויה כאן. זה קטע, כמה הייתי כמהה לזה, וכל מה שהיה צריך זה בקושי להיות פה 3 שבועות ולעבוד כמו חמור ואז לחזור ל4 ימים. אני אוהבת את השותפות שלי מאד, עם שתיהן היו לי המון רגעים נעימים השבוע, של חברות, של צחוק, של בית וחיים ביחד. תכף בעזרת השם נחתום על חוזה שלישי בדירה ביחד, זה כל כך לא מובן מאליו, במיוחד בשבילי. הכמיהה לבית, שתמיד מלווה אותי. כשאני והאקסית עברנו לגור ביחד, בשישי הראשון שהייתי בדירה לבד, שמתי מוזיקה ורקדתי ואז התחלתי לבכות כל כך עמוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לי בית משלי. זה היה דמעות של שמחה והצלחה מהולות בכאב. סופסוף יש לי בית. ובתקופה האחרונה אני שוב מרגישה חסרת בית. השותפה שלי אמרה חצי בצחוק שזה כי חשבתי שהבית שלי הוא עם הבתזוג שלי אבל הוא היה כאן. ניסיתי כלכך לייצר בית במקום שלא הרגשתי בו בבית. ואולי זה באמת עניין של זמן, שלוקח לה זמן לאפשר את הביחד הזה, ושבזמן הזה מה שאני צריכה זה לא להיות כל כך מושקעת. אני יודעת שזה ישבור לה את הלב אם אני אגיד לה שאני לא יכולה להשקיע את רוצה האנרגיה, שאני לא רוצה לנסות לייצר ביחד בית עכשיו, שאולי אנחנו צריכות לקחת צעד אחורה לצורה אחרת של קשר. עדיין יכולה להיות בו אהבה ורומנטיקה ומיניות, אבל להפסיק לנסות ללחוץ על זה להיות משהו שהוא לא. הוא לא בית, ואני רוצה בית. אז אם הוא לא בית, אולי אני צריכה לשים בו פחות אנרגיה. לשם בו את האנרגיה הראויה למה שהוא בשבילי, למה שאני מקבלת ממנו חזרה.
עוד שבוע וחצי אנחנו טסות, כל אחת ליעד אחר. היא טסה עם חברים שלה לפורטוגל ואני טסה לבד למקום שכבר הייתי בו לפני שלוש שנים, הייתי שם 3 חודשים לבד. אני אהיה שם שבוע לבד עם עצמי, זה לא משהו שתכננתי במקור אבל כשזה התהווה פתאום הבנתי שכן, וואו, אני רוצה את זה. אני פוחדת להרגיש שם בדידות, שלא אצליח למצוא את עצמי. אני נורא רוצה להיות עם אנשים, וזה מקום מאד קהילתי ומלא אנשים חמודים ופתוחים. בסוף זה יהיה רק שבוע, זה לא כזה הרבה זמן, לטוב ולרע. אחר כך היא תצטרף אלי, עדיין לא יודעות באיזה יום, ויהיה עוד שבועיים עד שאחזור לארץ. נהיה שם ביחד ונזרום, אולי נתפצל אם נרצה, אולי השותפות שלי יצטרפו אלי או אלינו לכמה זמן. כשאמרתי אתמול לחברה שאנחנו טסות באותו יום למקומות שונים והיא אמרה לי מה יש לכן למה אתם לא טסות ביחד, הרגשתי את המוחשיות של הכישלון לייצר שותפות. בהמשך הערב אמרתי לחברה שברור לי שהיא לא תעזוב אותי, שגם לה ברור את זה, ששתינו יודעות שאם ניפרד זה יהיה אני. שזה קטע ביחס לכל מה שאנחנו עוברות, כמה שהיא מרוחקת וכו. ואמרתי שלא הודיתי בזה עד כה, אבל שישלי תחושה שהיא שמה הרבה משקל על ההצלחה של הקשר הזה, כעדות לזה שאפשר לאהוב אותה. שהיא יכולה להיות בקשר, אחרי תקופה ארוכה שהיא חשבה שהיא פשוט לא נועדה לזה. אני כותבת את זה ופתאום רואה אותה ברכות, את הילדה הקטנה והנזקקת שהיא, כמה שהיא זקוקה לאהבה בעצם למרות שהיא בקושי מרשה לעצמה להרגיש ולהראות את זה. זה כל כך קשה, גאד. להיות בקשר עם בנאדם שלא מרשה לעצמו להצטרך אף אחד ושום דבר. זה פשוט קשה. להרגיש את זה עכשיו גם משנה לי את הנרטיב, שזה מאד פשוט דבר שלה ולא קשור אלי.
ישנתי 6 שעות אחרי לילה של אלכוהול ואוכל באמצע הלילה שכלל הרבה גבינה, ואני די מתה, שוכבת במיטה. יש כל מיני דברים שרציתי לעשות בזמן הזה עד שהיא תבוא, אבל גם יש תחושה שאני לא רוצה למהר, רוצה לאט לאט, לקחת את הזמן, לעשות דברים שיעשו לי נעים. אולי לקחת אדויל כי כואב לי הראש. היום בערב נעשה ארוחת ערב עם שותפה שלי וחברה ממש טובה שלי, היא והבת זוג שלי עדיין לא הכירו. עוד עדות לכישלון שלי בלייצר שותפות, שהיא לא פגשה את החברה בייסקלי הכי טובה שלי עדיין. אני שמה לב כמה אני מתרכזת במה שאין במקום במה שיש. אתמול אמרתי לחברה על כמה אני פשוט מרגישה ממורמרת בלימודים, ובחיים, ורק שופטת את זה. דיברנו על השחרור בפשוט להודות במה שאנחנו מרגישות ולהיות כנות מול עצמנו. זה מפנה משהו, מאפשר לראות יותר היש. בכל אופן. נלך להתחיל את היום באופן מקרטע. חבל שלא הכנתי לי אתמול בלילה חליטה קרה עם זוטה לבנה אבל הייתי שבורה מדי. נעים לי החליטות שאני רוקחת, גורם לי להרגיש שוב שאני דואגת לי. הביטוי הכי מיידי ואפיקטיבי של בית לעצמי זה לבשל לעצמי ולעשות לעצמי דברים טובים להכניס לגוף. יאללה שישי שמח.