אני מטורגרת בצורה כל כך עמוקה, חרא עמוק עולה אל פני השטח, אבל אין ריפוי שבא עם זה. הפצעים נפתחים ואין מי שתהיה איתי לחבק אותם. לאט לאט אני מגלה איך לחבק את עצמי, גם בכאב העמוק נורא, אבל יחד עם היכולת להיות עם עצמי שמשתפרת, אני מגלה שאני לא רוצה לבד.
לפני עשר דקות סיימתי שוב להתייפח ולהרביץ למזרון ולהגיד שוב ושוב בראש שלי שאני לא רוצה יותר, אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה יותר. ועברתי את הגל ואני שותה תה ורואה סדרה ומוכנה לגל הבא. כלומר חושבת טוב אולי אפשר להמשיך. כי אני אוהבת אותה, כי כשטוב טוב, כשכיף כיף, כי אנחנו עושות עבודה, כי אני אוהבת אותה והיא אוהבת אותי מאד. למרות שהרע רק מחמיר עוד ועוד, ההשפעה של הטריגרים חמורה יותר, הכאב שעולה לפני השטח בלתי נסבל, באמת בלתי נסבל. אם מישהו היה רואה אותי בכל אחד מהגלים האלה הוא היה חושב שמישהו מת, מישהו ממש קרוב אלי מת. חס ושלום. אבל מה שקורה זה שחרדת נטישה ממש נוראית מתעוררת, כנראה, משהו כזה, קשה להסביר את הכאב הזה, אין לי מילים, הוא פשוט שוטף אותי, והתחושה הכל כך עמוקה של להיות לבד, של לא רואים אותי, של עומדים מולי בפנים חתומות בזמן שאני בוכה. אני לא מצליחה לצאת מהקשר הזה, לסיים את הקשר הזה. יש בי חלק שנאחז בו חזק, אני לא מבינה בה. שכל הזמן נאחז בדברים הטובים ולא משחרר אחיזה, כאילו הנחתי איזה דמיון מול העיניים ואני לא מצליחה לראות את המציאות. עם כל הכאב הנוראי הזה שמתעורר, כל פעם שאני מנסה למצוא אצלה נחמה התחושות שלי רק מחמירות כל כך. אני מבינה שהיא לא מערכת תמיכה בשבילי, היא לא יכולה לספק תמיכה בשבילי, היא לא הסלע ולא הבית שלי. הדבר הזה שאני כל כך רוצה, לעשות בית עם מישהי, הפנטזיה על להצליח לעשות את זה איתה. אבל עכשיו, בהווה, בשנה הזאת שחלפה, זה לא קורה. עזבי בית לא קורה, אני מרגישה כל כך רע. ביממה האחרונה אני פשוט לא מפסיקה לבכות. אני מרגישה כל כך לבד ואני לא יכולה לפנות אליה לתמיכה. אני מרגישה כל כך הרבה עצב על מה שאנחנו לא מצליחות להיות אחת בשביל השנייה. וזה עצוב אוף, זה פאקינג עצוב, שתי נשים שמרגישות שאין להן מקום בעולם, אין להן בית, ואנחנו לא מצליחות לעשות אחת לשנייה מקום, רק להחמיר את הקיום. כל כך רע לי. כל כך כל כך רע לי. ואני פשוט לא מצליחה לסיים את זה, אני לא מצליחה. כל הזמן חושבת על הדברים הטובים. או עובר הגל המטורף הזה של הכאב ואני אומרת טוב אני יכולה לנסות עוד. וכל כך בא לי שהיא תהיה כאן בשבילי, שהיא תראה אותי בכאב הזה ותאהב אותי, שתיתן לי להישען עליה, שתישען עלי. כל כך באלי, אני יודעת כמה היא רוצה, אבל אני לא חושבת שהיא יכולה. ואני לא חושבת שאנחנו יכולות לעשות את זה אחת בשביל השנייה. אבל כמה אפשר לדבר על זה. עוד רגע יש לנו שנה ואני לא רוצה לחגוג שום דבר. אני כל כך סובלת, כל כך רע לי, ואני לא מצליחה לעשות שום דבר בקשר לזה. אפילו ספייס אני לא מצליחה. ואני כל הזמן מואשמת בזה שאני קרה או ביקורתית או לא פגיעה. אני לא מצליחה להתקיים אני מרגישה שאני נחנקת. כל כך רע לי.