שדה פרחים

לילה אחרון לבד כאן. אולי בגלל זה אני לא רוצה ללכת לישון. מחר היא באה למרכז מדיטציה שהייתי בו לבד ב8 ימים האחרונים. היא נזקקת עכשיו לאהבה ולפניה דרך ארוכה, נתתי לה את האהבה שהייתה לי לתת לה כרגע. בשלב מסוים זה לא הספיק. נכון, זה כואב להזדקק לאהבה ומי שמולך לא יכול לתת לך אותה. אף פעם לא הייתי כאן בזוג, אני לא יודעת איך זה יהיה. פוחדת על הלבד שלי שכבר לא יהיה לבד, הבקתה הקטנה הזאת שהייתי בה עם עצמי. פוחדת על הביחד, לא יודעת על מה אני פוחדת עליו, דווקא יותר בא לי לבד כרגע מאשר ביחד. היוצרות מתחילות להתהפך ואני מוצאת שוב את המרחק שלי. חשבתי שזה מה שרציתי, לא להיות תלויה, אבל זה לא משמח אותי. אני רוצה להיות תלויה, רוצה להזדקק, ושיהיה שם מישהו שיהיה יציב ואיתן. אין לדעת מה יהיה בשבועיים הקרובים. כרגע מרגישה מאד רחוקה רגשית, אבל גם יש בי שמחה והקלה לראות אותה מחר בצהריים. וגם רצון לעשות מלא דברים לפני שהיא באה, ללכת לשחות בים, לעשות מדיטציה או שתיים, לסדר את הבקתה, לעשות יוגה, שיחת עבודה. אצטרך לוותר על לא מעט דברים כאן. עצובה על הלבד שלי שהגיע לקיצו. קצת רוצה שתלך לישון באיזה אוהל ותשאיר אותי לבד בבקתה שלי. לול. אולי זה יקרה. פוחדת גם על רצון בביחד שהיא לא תוכל לספק, למרות שכרגע הכוח נמצא אצלי. לי יש רוטינה וקצת חברים פה, ואני טובה מאד בלהיות לבד במרכז מדיטציה, מאחוריי רפרטואר של כמעט שלושה חודשים. אבל להיות בחיכוך ומרחק עם בתזוג במרכז מדיטציה, זה עוד לא קרה לי. רק פרידה כואבת מאד לול. טוב אף אחד לא אמר שיהיה פה חיכוך ומרחק, אולי משהו כאן יאפשר לנו לדבר סופסוף ולהשלים את הפער הזה של השבוע וחצי האחרון שהיינו חרא. היא אמרה שאם אני אפרד ממנה כאן היא תכעס עלי מאד. האמת היא שכל מה שאני חושבת עליו בשבוע וחצי האחרונים הוא פרידה. ברור לי שהמקום הזה יעשה לנו משהו, ישנה משהו, כזה הוא. אינטנסיבי ומטלטל ומאיץ תהליכים. בשבוע האחרון כל כך הרבה רגעים התפללתי כבר לכוחות ואומץ להיפרד, אז לראות אותה מחר בידיעה שהיא באה לשבוע או שבועיים בו נהיה יחד זאת תחושה מוזרה. ההבנה שהיא מבחינתה עדיין בזוגיות שהיא רוצה להיות בה, עדיין חלק מזוג, ואני לא הרגשתי חלק מזוג לרגע בשבועיים האחרונים. ההבנה כמה היא בעצם נזקקת אבל לא מסוגלת להרגיש או להראות את זה, וזה יוצא לה בדרכים שזה יוצא לה (כמו שזה יוצא לי בדרכים שזה יוצא לי). חוסר רצון להיות במקום הזה יותר, המתחבא, הנוטר, המסתגר. לאט לאט אני מתעייפת. זוכרת שמה שלא יהיה יהיה בסדר. אין טוב או רע, יש את מה שקורה. ואני אעשה את מה שאעשה לפני שהיא תבוא ויהיה בסדר גם אם לא יהיה מושלם. שחיתי וטיפסתי והלכתי כל יום בשלושת הימים האחרונים וזה היה לי נעים, הרגשתי את הגוף שלי חזקה. מקווה שאצליח גם מחר. נצטרך לדבר על תיאום ציפיות בין כל שאר השיחות שאנחנו צריכות לנהל, סביב צרכים ורצונות והתנהלות של הלבד ביחד. מה קורה אם אני רוצה לים והיא לא. לא יודעת אם אני בכלל רוצה להתנהל כחלק מזוג, כשאני לא מרגישה זוג. הנטייה והרצון שלי להתחשב בבת הזוג שלי, בדיסוננס עם התחושה שאני לא מרגישה בזוגיות בכלל, ולא מרגישה שנותנים לי קמצוץ ממה שאני נותנת. אולי אני מגזימה, דווקא בזמן האחרון אני מרגישה אותה יותר נותנת, רק עד לנסיעה הזאת שאני עשיתי דברים כדי להרחיק אותה. טוב אולי פיפי אחרון ולנסות לישון