הייתי בכמה ימים מאד אינטנסיביים של עבודה. פרויקט שעבדתי בו שהגיע לנקודת קצה ועשיתי מעל ומעבר במסירות גדולה. היה מאד לא קל.
אתמול בלילה חזרתי הביתה וחשבתי על הכמיהה שלי להרגיש קטנה. בימיים האחרונים עמד לי בכי גדול וצעקה בגרון שרצו לצאת ולא יצאו. אני הפקתי ודאגתי שכל מה שצריך לקרות יקרה והייתי על זה בהכל, וברגעים של שקט רק רציתי להיות קטנה ושמישהי תדאג לי.
היום הייתי אצל הפסיכולוגית שלי ודיברנו על מה שעשיתי בימים האחרונים. היא ניסתה להבהיר לי כמה זה גדול מה שעשיתי, שכל הכישורים והיכולות שלי שבאו לידי ביטוי בכל מיני אופנים אחרים במשך השנים, פתאום הופכים להיות משהו מקצועי, משהו שאני יכולה להראות בשביל עצמי, לשים בקורות חיים, לפתח לעצמי שם. ופתאום זה הפעיל אצלי מקום, שלראות כמה אני גדולה רק גורם לי להרגיש קטנה. קטנה בצורה כואבת. שלראות את מה שאני מסוגלת לו ומה שיש לי לתת גורם לי לכאב גדול ועמוק. עלה לי בראש דימוי של חפץ נשכח בארון ישן וחשוך, חפץ מאובק שכבר אי אפשר לראות מה הוא, ומוציאים אותו החוצה לאוויר העולם, לאור השמש. ככה זה מרגיש להיראות בגדולתי. וזה כואב ברמות.
ואני לא מבינה את זה. תמיד אמרו לי שאני הכי חכמה והכי מוכשרת והכי יפה, ככה גדלתי, עם המילים האלה, עם הידיעה הזאת. אבל אני חושבת שאולי זה לא קשור למילים האלה שנאמרו לי. כי הרי חיים בי קולות כל כך חזקים של לא מספיק, לא מספיק בת טובה, חברה טובה, אדם טוב, לא מספיק אכפתית, אמפתית, מתחשבת. קולות כל כך כואבים, מקטינים, רוויי אשמה. ולפעמים אני מצליחה לראות בצורה אובייקטיבית את המתנות שלי. את טוב הלב הענק, את הרצון הכן לתת ואת היכולת לתת המון, את הרגישות, את החוכמה. לכתוב את הדברים הלאה מכווץ אותי. אבל אני יודעת שהם נכונים ושהם קיימים בי. ואני לא בטוחה למה רגעי החסד שבהם אני מסוגלת באמת ובתמים לראות את הטוב שבי, ושיש הרבה ממנו, למה הם כל כך כואבים לי. אולי כי זה אומר שהמחשבות הקשות שיש לי על עצמי הם שקרים. אולי זה מראה לי כמה אני מכאיבה לעצמי ושזה לא מוצדק, שאני לא האדם החרא שאני חושבת שאני, שהיחס הזה לא מגיע לי.