שדה פרחים

אני מגלה שיש איזון דק בין מה שאני "צריכה" לעשות לבין מה שאני בוחרת לעשות.

שבוע שעבר קניתי ירקות במחשבה לעשות מתכון מסוים, דחיתי ודחיתי והירקות עלולים להרקב, אז קמתי היום ב7 כדי לבשל. אם לא הייתי "חייבת" בחיים לא הייתי עושה את זה.

זאת שאלה מה זה חייבת, איך אני מגדירה את הדברים שאני חייבת לעשות.

נניח מחר אני מתחילה ללמד שיעורים פרטיים, וכל החודש האחרון היו לי אינספור הזדמנויות לעבור על החומר ולא עשיתי את זה. ועכשיו אין לי ברירה, אני הולכת לשבת כמה שעות היום וכמה שעות מחר ולהתחרע על זה.

זה עניין, הדחיינות שלי, שאני חייבת לחץ או דוחק כדי לעשות משימות מסוימות. כמו שלרוב אני אסדר את החדר בעיקר לפני שבחורות מגיעות אלי. זה לא שנעים לי לחיות בחדר מבולגן פחד, אבל אין לזה דחיפות. מעניין איך אני מגדירה דחיפות.

הבעיה שאני מרגישה אשמה כשאני לא עושה דברים שהגדרתי לי לעשות בזמנים מסוימים. העניין של השיעורים הפרטיים יושב עלי כבר שבועות רבים, אני בחרדות לקראת זה, פוחדת שלא אדע מספיק טוב את החומר כדי ללמד ויראו שאני רמאית וכו וכו. תסמונת המתחזה ברבאק.

אבל זה מעניין לראות שכן יש לי דרייב לעשייה, הוא פשוט מגיע בזמנים של אין ברירה אלא. אני מרגיש שיש לי מה ללמוד איך להתנהל עם הנטיות הטבעיות שלי, ולא ללכת נגדן. נניח להגדיר לעצמי מראש משימות מסוימות ל"רגע האחרון", במקום להגיד שאעשה אותן x זמן מראש ואז לאכול סרטים במשך כל הזמן הזה כשאני לא עושה. מעניין.

חשבתי אגב שלבשל בבוקר ייתן לי את תחושת המסוגלות שחתרתי אליה, אבל זה לקח יותר זמן משחשבתי שזה יקרה אז פתאום אני מרגישה כישלון כי זה לוקח לי שעה מהלמידה. ליטרלי קמתי ב7 בבוקר כדי לגרד קישואים ולהכין קציצות אבל התפישה שלי את עצמי היא שנכשלתי. משהו כאן מעוות.