זה היה רעיון גאוני לראות סרט על בני נוער שמתפוצצים באופן ספונטני ביום שביליתי כל היום לבד בדירה. נגע עמוק באבסורד הקיומי ובכיתי כל כך הרבה. כל היום הזה בכיתי די הרבה. הרבה זמן לא ביליתי לבד עם עצמי והרבה הצטבר, הרבה כולנו הולכים למות והקיום לא הגיוני. תכננתי לצאת למסיבת מוזיקה שחורה בעיר, היא מתחילה עכשיו, זה היה אמור להיות סופסוף הפעם שאני יוצאת לבד למסיבה בלי להכיר אף אחד, וגם נורא רציתי לרקוד היום, כפיצוי על זה שלא נסעתי למסיבת טבע עם כולם וגם פשוט כי רציתי לרקוד. אבל יצאתי למרפסת לבדוק אם יורד גשם ופאקינג קר ולמה לעזאזל שארצה לעזוב את הכרבולית והרדיאטור. אז חיממתי כוס חלב שיבולת שועל ופתחתי שקית אוריאו.
מעברים הם דבר קשה, לעבור מבפנים החוצה, מבחוץ פנימה. לשנות את המצב שאני בו עכשיו. אני בטח יכולה ליהנות גם שם. בלילה חלמתי, נדמה לי אתמול בלילה, חלמתי על הקושי לקבל החלטות, נראה לי שזה היה סביב המסיבה הזאת במצפה רמון שהטרידה את מנוחתי, ואמרתי למישהו איזה משפט - המקום הכי גרוע להיות בו זה לא פה או שם, זה בלא פה ולא שם. נראה לי שניסחתי את זה אחרת בחלום. הכוונה הייתה, שאני כל כך לא החלטית, וכל כך הרבה פעמים אני בסוף מקבלת החלטה ואז לא מפסיקה לחשוב כל הזמן על הבחירה האחרת, ולא באמת נמצאת במקום שבו אני נמצאת. יצאתי לקריוקי עם חברים, כל הזמן חשבתי על זה ששעות השינה שלי מתקצרות ומה אם היציאה הזאת לא הייתה שווה את הפחות שינה. זה מתיש. גם עכשיו אני כל הזמן חושבת, אולי אני צריכה לצאת למרכז העיר לרקוד. בסופו של דבר זה לא באמת משנה מה אני בוחרת לעשות, משנה רק שאני אהיה במקום שאני בוחרת להיות בו. פשוט לבחור ולהיות. זה לא קל לי.
ואני ממשיכה לחשוב, אולי אני פשוט צריכה לעשות את זה, לקום להתארגן ולצאת. יהיה לי כיף לרקוד. המעבר הזה קשה, מלהיות לבד ללהיות עם אנשים, מלהיות בפנים בחום ללהיות בחוץ בקור, מלהיות עם השקט של הבית ללהיות ברעש של הבחוץ. אני מרגישה כבדה כל הזמן ונראה לי שעצם המחשבה מכבידה עלי. בא לי להיות רכה יותר אל עצמי, מלטפת יותר. האהבה שאני נותנת לעצמי גורמת לי לבכות, אני לא יודעת להסביר את זה, אין לי הבנה של זה בשכל אבל אני מבינה את זה מאד בגוף. לא יודעת אם בגוף גוף, אם בגוף הפיזי, אולי בגוף האנרגטי. אני מבינה את זה, אני מבינה למה בכיתי כל כך הרבה היום, אם מישהו ישאל אותי אני לא אדע להסביר. זה הקיום השברירי הזה שיכול להיעלם ברגע ויש בו כל כך הרבה יופי וחיים. הייתי עם חברות ואחת אמרה משהו על איך אנחנו פועלים מתוך זה שאנחנו פוחדת למות, וחברה אחרת אמרה שלדעתה זה כי אנחנו פוחדים לחיות. נראה לי שזה באמת הדבר שהכי מפחיד אותי, לחיות, להיות כולי בתוך החיים, בתוך העולם, להיות בנאדם בתוך העולם הזה. אני לא מצליחה להשלים עם זה, עם עובדת היותי חיה, עובדת היותי אדם עם גוף בתוך העולם. אני כל הזמן נאבקת בזה. כל כך נמאס לי להיאבק. זה בכי כזה, של מודעות עמוקה לחיים, של מודעות עמוקה למודעות לחיים, של מודעות לזה שאני לא מצליחה לגעת בהם. שיש 6 פאות של חומה שקופה סביב הגוף שלי, אני רואה את החיים סביבי ולא מצליחה לחדור אליהם. לא מצליחה להחליט להיות חלק מהם. לא מצליחה להיות חלק.
אם מישהו יסתכל עלי מהצד הוא יופתע. נראה שיש בי הרבה חיים. וזה נכון, זה באמת נכון. אולי עכשיו אני פשוט עצובה ורגישה ורואה דברים רק בצבע הספציפי הזה של הרגש שאני מרגישה עכשיו. אבל עם כמה שאני בחיים, אני גם יודעת כמה עוד אפשרי. אני מרגישה את זה. זה במרחק סנטימטר מקצות האצבעות שלי כשאני מותחת את היד.
לא יודעת. עצבות יום שישי שונה מעצבויות אחרות. יש בה יותר תקווה מעצבות יום שבת, למשל. בא לי לראות "סינקדוכה, ניו יורק" אבל זה רק יעשה אותי עצובה יותר. בא לי לכתוב אבל אני לא יודעת על מה. בא לי לקום להתארגן ולצאת לרקוד היפ הופ אבל אני לא רואה את זה קורה. בא לי להרגיש שזה בסדר.