אני חושבת על הסופש הקודם, שנשארתי בבית כשהרבה אנשים שאני מכירה נסעו למסיבה מטורפת בדרום, ואני הייתי לבד בבית כל הסופש בלי לצאת או בקושי לזוז, והיה לי את אחד הסופשים הכי בודדים שהיו לי תקופה. ממש נכנסתי עמוק לתוך הלבד והבדידות, והיה לי קשה נורא. זה לא היה לשקוע קמל כזה לתוך עצמי ולהיכבות, נתתי לרגש לזוז, בכיתי כל כך הרבה, כל כך הרבה, זה באמת היה על סף הבלתי נסבל. ואני חושבת שמשהו זז מאז.
היה לי שבוע הרבה יותר נעים, נראה לי שגם פחות בודד. בכלל בתקופה האחרונה הבדידות עולה לי הרבה ובימים האחרונים משהו יותר נרגע. וגם הסופש הזה אני מלאה באנשים בקטע טוב, וגם יהיה לי קצת את הלבד שלי.
הלכתי ללימודים אחרי כמה ימים שלא הייתי, וקלטתי איך מלא אנשים שמחים לראות אותי. היו לי מחשבות על א' בטיול אחרי צבא שאמרה שוב ושוב כמה אני פופולרית, כמה כולם אוהבים אותי ורוצים להיות בחברתי. אף פעם לא ראיתי את עצמי כפופולרית, אולי כי אני לא הסוג הזה של פופולרית של סנוביזם והתנשאות (אולי לפעמים אני כן סנובית ומתנשאת אבל זה לא פופולריות). והשבוע שמתי לב כמה הרבה אנשים אני פוגשת ושמחים לראות אותי. ואני חושבת שזה ממש משהו שאני מקרינה, שאני מביאה מתוכי, כי אני שמחה לראות אותם וזה משדר משהו פתוח. אני הרבה פעמים מאד חברותית ובכנות שמחה לראות כל מיני אנשים ומביעה את זה. סתם, פתאום שמתי לב שיש הרבה אנשים ששמחים על הנוכחות שלי. זה תמיד מפתיע אותי. זה עצוב לי נורא שזה מפתיע אותי אבל אולי גם משאיר אותי ענווה. או אולי ברחמים עצמיים. או אולי פשוט בחוסר מודעות לטוב שבי וזה לא בהכרח משהו חיובי לעולם. טוב לעולם שיהיו בו אנשים שעושים טוב ויודעים שהם עושים טוב. טוב לי.
בראש שלי זה הולך הרבה לאם הייתי מתה מי כאן היה עצוב. ונראה לי שהרבה אנשים. נראה לי שהנוכחות שלי בעולם עושה טוב. קשה לי עם העובדה שהתחושה הזאת זמנית ותעלם ונתחלף ותחזור, אבל אין לי מה לעשות עם זה, זה פשוט ככה.