היה לי יום מחורבן אבל הוא נגמר די נחמד.
תמיד אחרי סופשים שאני מרגישה שאני מכבה את עצמי ודועכת, יש לזה ריקושטים לתוך השבוע. אני חושבת בדיעבד שהייתי צריכה לבכות היום כדי לשחרר את זה אבל לא ממש בכיתי. משהו מרגיש עצור בתוכי. לא נתתי לו פורקן.
בשיעור האחרון היינו צריכים לעשות משהו בזוגות, והייתי עם בחור שתמיד מוציא ממני צדדים נורא חמודים. אני תמיד עושה דברים ככ רציניים והוא מצחיק ומקליל, אני לא יודעת להקליל אני יודעת רק להביא תהומות. יש לזה את היופי של זה כמובן, אבל הייתי שמחה גם להצליח לקחת את עצמי פחות ברצינות, לעשות אמנות יותר מצחיקה. אומשו. בכל אופן עשינו את התרגיל מול הכיתה וחייכתי כמעט לכל אורכו חיוך חמוד כזה, והרגשתי שכולם מחייכים אלי חזרה ומבסוטים לראות אותי ככה חמודה. נראה לי שזאת פעם ראשונה שחייכתי על במה בערך. אני תמיד עם פרצוף ככ רציני. זה היה כיף.
מה שכן, אני לא יודעת אם זאת הייתה אמנות. אני לא יודעת אם אני יכולה להביא צחוק לתוך האמנות שלי. למרות שכן לפעמים אני מביאה שנינות לתוך הכתיבה שלי, אז למה לא לגוף שלי על במה? למה לא לאמנות? לא יודעת, זה כאילו מרגיש לי לא מספיק חשוב ומשמעותי. אינני יודעת.
בכל מקרה זה שיפר לי את המצב רוח, וגם הגעתי הביתה והיה אוכל ולא הייתי צריכה לבשל שזה היה טוב. אה וגם התבטל לי שיעור באמצע היום שגם שיפר לי את היום פלאים. פתאום נהיו לי אנרגיות ועבדתי על משהו שהיה לי בראש עם שעווה, יצא מהמם, אני עוד לא בטוח מה אני אעשה עם זה.
ועכשיו אני כבר במיטה מקולחת אחרי צחצוח שיניים והמצב רוח שלי קצת יותר טוב. אני כן מרגישה בכי בעיניים שצריך טריגר בשביל לצאת. נראה לי שאני צריכה איזה משהו שיגרום לי להרגיש שאני לא אהובה בעולם ושמגיע לי להיות אהובה והברזים יפתחו. משהו שיזכיר לי את עובדת היותי לבד בעולם. או שכולנו נמות יום אחד. או שאף פעם לא יפסיק לכאוב לי הגוף. אולי אחפש משהו כזה אבל אני מרגישה גם הרבה התנגדות לבכי הזה שרוצה לצאת. אולי אני צריכה משהו עם הבחורה שיגרום לי להרגיש דחויה, זה בטח יעבוד.