אולי עוד קצת
ממה שמחיה אותי הורג אותי
המרדף הזה חסר המנוחה
מתי אני נחה בו
כשאני לא נוגעת בחומרים אני נחה?
אני לא מבינה איך אפשר ליצור הפרדה בין החיים לאמנות
אין לי הפרדה
זה חלק ממה שמבלבל אותי
המחסור בגבולות
הרצון שלי לעבוד עם נשים שאני נמשכת אליהן ושאני רואה בהן את האלימות שאני מחפשת
זה לא יוביל אותי בסוף לסערת חרא?
פנימית, או במקרה היותר נורא חיצונית
או שהעניין הוא להיות יותר ויותר מודעת וככה להצליח לפעול גם ממקומות אחרים
בכמ
לא יודעת מה אני רוצה לומר
יש הרי אנשים שהיו ביניהם כל מיני סוגים של מערכות יחסים והם יצרו ביחד
כלומר הערבוב בין מציאות לאמנות ודאי קרה
הוא ודאי קורה כל הזמן
הוא קרה לי בכתיבה כל הזמן
אבל שם אולי הגבולות יותר ברורים לי, כי זה לא לעבוד עם הגוף אלא עם משהו זר
אולי אני צריכה לייצר הפרדה ביני לבין החומרים, להוציא אותי משם
אבל לא, מה שאני רוצה לבדוק דורש לחוות את זה על בשרי
אבל מה בכלל אני רוצה לבדוק? למה אני עושה את זה? למה אני לוקחת את כל החומרים הפסיכולוגים שלי ומנסה ליצור איתם משהו בעולם, למה לא להשאיר את זה בטיפול?
אני לא מפסיקה לחשוב על מורה שאמר שאמנות זה לא למטרות תרפיה, או משהו כזה. זה לא מתכייל לי בראש, כל מה שאני עושה הוא בסופו של דבר גם למטרת תרפייה, אני מתעסקת 24/7 בנבכי הנפש שלי, אין לי מנוחה מזה, ואין לי מנוחה מזה באמנות, זאת הדרך היחידה שאני מסוגלת לראות את העולם ואת עצמי בו, דרך המשקפיים האלה
אני לא מצליחה שלא לעשות את זה, להביא את הפצעים הפסיכולוגים שלי לאמנות
זה כל מה שמעניין אותי
ואני בחיים לא אצליח בצורה מלאה
כמו שטראומות בחיים לא יבואו על פתרונן
אני חושבת על איך עם הפסיכולוגית שלי אני תמיד מחפשת דימויים לתאר את מה שאני מרגישה, תמיד מוצאת אנלוגיות. זה מצליח להסביר דברים בצורה שאין לי שפה אחרת עבורם. הנה שימוש באמנות ובפסיכולוגיה שבעל משמעות. אז מה עם האמנות שלי שמחוץ לחדר הטיפול? אני לא מצליחה למצוא את המשמעות.
אולי פשוט המקומות האלה מבלבלים אותי
המקומות שאני מנסה לבדוק באמנות ובטיפול מבלבלים אותי
ובגלל זה קשה לי עכשיו
