עשיתי היום מנוי לסינמטק. הפעם הראשונה שהייתי כאן הייתה כשהיינו ביחד, נסענו במיוחד לירושלים לראות סרט שהיה חשוב לי לראות. אני חושבת שאולי אפילו יצאתי מוקדם מהעבודה.
זה עשה אותי עצובה, הסרט שראיתי עכשיו.
אני חושבת שלא עיכלתי עדיין שאני בירושלים. אני כמעט שנה וחצי פה ולא עיכלתי. אני כל כך תקועה בעבר, כל כך כל כך תקועה שם, בלפני הטיסה, בפרידה, בחיים שהיו לנו יחד, במי שהייתי.
אני לא יודעת איך לא להיות. אני פשוט לא יודעת. מרגישה כמו לכודה בsnow globe כזה. לא יודעת אולי זה לא הדימוי הנכון. מרגישה שאין לי כל כך מילים. מרגישה שלומר מילים ישחרר דמעות וקשה לי מאד לשחרר בימים האחרונים. מרגישה שדמעות יביאו התפרקות והתפרקות תמוטט אותי. יש הרבה על מה לבכות. מרגישה את המוות סביבי מתקרב מכמה כיוונים. אני רק חושבת על הנסיעות שאצטרך לעשות למרכז ועל השיעורים שאפסיד.
אני לא יודעת איך אפשר לאהוב בעולם שבו דברים נגמרים.
אני לא יודעת איך אפשר לאהוב בעולם שבו דברים נגמרים.
אני לא יודעת איך אפשר לאהוב בעולם שבו יש מוות.
אני לא מבינה איך אפשר לנטוע שורשים במקום, באדם, כשהאדמה יכולה להישמט, כשהכל יכול להתפרק, להיעלם.
האש מובנת לי יותר, זה בטבע שלה להתלקח ולבעור ולהיעלם ולחזור. זה חלק מהמהות שלה. אבל אדמה, היא אמורה להיות יציבה לא? לא? זה מעניין, עם המקצוע של אבא שלי. מעניין מה הוא יכול לתרום לי בתחום. אני חושבת על רעידות אדמה, על אדמה שנסחפת, על אדמה יבשה. אולי אני צריכה לקרוא על.. גיאולוגיה? אני אגלה מה. אבל כנראה שזה גם חלק מהטבע שלה, חלק מהמהות. אני מרגישה כל כך תלושה עכשיו, בלי שורשים, בלי בית.