זה מה שחשבתי שאני הולכת לראות, אבל לא.
מוזיאון תל אביב היה מאכזב
הכי ציפיתי לעבודה של טינו סגל, kiss, שבה ציפיתי לראות זוג מתמזמז במשך שעות בלי להוריד את השפתיים זה מזו
אבל זאת בעצם הייתה עבודה מחול, לא פרפורמנס, שבה זוג זז לפי כיאוגרפיה מוכתבת מראש, ועבר מאד לאט בין פוזיציות מציורים מפורסמים של נשיקות. ככה במשך שלוש שעות, ואז הזוג מתחלף בזוג אחר.
בכל זאת מצאתי איך להתעניין בזה. כמו שניסחתי אתמול בצורה מאד יפה - יש לי כישרון מיוחד להתעניין בדברים שלא מעניינים אותי.
אם אהיה מדוייקת יותר, אני טובה בלהתעניין בכנות, בלמצוא את הדברים שמעוררים את העניין שבי. מאז שהייתי ילדה תוארתי כסקרנית אבל לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות, אולי חשבתי שזה משהו שאומרים לילדים, ובאמת זו תכונה שמשוייכת לילדים והרבה אנשים שוכחים אותה, אבל גדלתי והיא נשארה איתי. בזמן האחרון אני מבינה שזה יוצא דופן. אני שמה לב לאופן שבו אני מדברת עם אנשים, לשאלות שאני שואלת אותם ולהפתעה שלהם כשמהר אני שואלת שאלות שנוגעות בדברים מהותיים בחיים שלהם. אולי זה כישרון לשים לב למהות, אולי כי זה מה שמעניין אותי והכישרון הוא לזהות איפה הוא יושב אצל אחרים.
בכל מקרה, חזרה לכישרון להתעניין בדברים שלא מעניינים אותי.
בגלל שביליתי אתמול 8 שעות במוזיאון, זכיתי לחזות ב3 זוגות שונים פוצחים בכיאוגרפיית טינו סגל המייגעת. וחשבתי כל מיני מחשבות, כי כמו שהפסיכולוגית שלי ניסחה בחוכמה רבה - הכל חשוב לי, הכל נחשב אצלי במוח, הכל עובר בתוך תהליך החשיבה שלי.
הזוג הראשון היו גבר ואישה, והיה כל כך לא נוח להסתכל עליהם. נראה היה שהם הרגישו מאד לא בנוח, או לכל הפחות היו מאד מאד מודעים לתנועות הגוף שלהם ולמבט עליהם. הרגשתי שהיה להם מביך להביט זה לזו בעיניים. בעיקר הרגשתי את זה על האישה, שמצמצה שוב ושוב. המורה שלי אמרה שרואים שהם זוג במציאות, ואני לא בטוחה אם זה מה שקפץ לי לראש. הייתה שם רמה גבוהה של קרינג', במיוחד כשאחת לכמה זמן הם אמרו "tino segal, kiss, two thousand and two" וזה באמת היה הדבר הכי מביך בעולם וגרם להם להרגיש מאד כמו הבובות של מפעיל הבובות הכיאוגרף טינו סגל. בכל אופן, היה מעניין להביט בחוסר הנוחות שלהם, בגופים הקצוצים, באינטימיות החמקמקה שלעיתים הייתה שם ולעיתים התנדפה בחלל המוזיאון.
הזוג השני שראיתי היו שתי נשים. זאת הייתה לי חוויה מאד מעניינת. ברגע שהמבט שלי נח עליהן הרגשתי שאני צריכה להזיז אותו. התחושה הייתה שאני מסתכלת על משהו שאסור לי להסתכל עליו. אני משערת שקרה לי משהו דומה גם עם הגבר והאישה, אבל עם שתי הנשים זה היה חזק הרבה יותר. אני משייכת את זה לזה ששתי נשים באינטימיות ישר מתקשר לי לפורנו, זה הדימוי הכי חזק ומשמעותי שנטבע בי בגיל צעיר. הרי לביטויי אינטימיות של גבר ואישה יש אינספור דימויים חזותיים שלא קשורים לסקס או לפורנו. אבל בתור ילדה, אני חושבת שראיתי שתי נשים רק בפורנו. וגם כשראיתי את זה בסרט או משהו, תמיד הרגשתי שאני מסתכלת על משהו שאסור לי להסתכל עליו (אני זוכרת בגיל יסודי, שתי נערות בבריכה שהיו ביחד, אני לא זוכרת אם זה היה לפני או אחרי שהבנתי את הנטייה המינית שלי, אבל אני זוכרת שזה הרגיש כמו משהו אסור, ושלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהן). האמת, עכשיו אני תוהה אם זה בגלל שמגיל מאד צעיר אני נמשכת לנשים, וקיבלתי מסרים חברתיים שזה לא נורמלי, ואולי בגלל זה שתי נשים ביחד תמיד הרגישו לי כמו משהו אסור. מעניין אותי עכשיו איך נשים סטרייטיות חוו וחוות את זה.
בכל אופן, לא הייתה שם אינטימיות כל כך, בין שתיהן. הן גם היו מאד צעירות, במיוחד אחת מהן. הן כן היו יותר טובות מהזוג הראשון, זאת אומרת הן לא נראו בכזה חוסר נוחות. נראה היה שהן יחסית נוכחות בפעולות ובאינטראקציה, אבל זה היה כל כך מכני, כל כך נטול רגש. שזה מעניין בפני עצמו, לחזות באינטראקציה כל כך אינטימית, כל כך גופנית, כל כך שני גופים שאמורים להתחבר, אבל לא היה שם הרבה מעבר למגע של גוף בגוף. משהו מנוכר.
הזוג השלישי היו שני גברים שכבר לא יכולתי להשקיע בהם זמן בהתבוננות, הייתי יותר מדי זמן במוזיאון. וגם כנראה כי גברים פחות מעניינים אותי, ובהחלט היה בי צד שצפה בעבודה הזאת מהכוס. אבל, חברה אמרה עליהם שהיה נראה שהם הרבה יותר בתוך הגוף ובתוך החיבור. אולי בסוף זה הרבה עניין של כימיה גם. אבל, אני לא מרגישה שזה הפוקוס של העבודה הזאת, הכימיה בין המופיעים.
כל הדבר הזה גרם לי לרצות לעשות עבודה משלי, הkiss האמיתי. 3 שעות של התמזמזות אמיתית. זה לא יהיה כל הזמן סוער, מן הסתם, אבל זה לא יהיה כיאוגרפייה בסלואו מושן שחוזרת על עצמה. זאת תהיה פעולה חיה שקורית ונוצרת מתוך ההווה.
אני לא אוהבת מוזיאונים. יש בהם משהו מת. וגם כמעט כל מה שראיתי אתמול, בתערוכה של אמנות חיה, הרגיש די מת. קבוע וידוע מראש, מתוכנן. בפעולות שמערבות בני אדם תמיד יהיה חיים, תמיד יהיה את הלא מתכונן, פעם היד תזוז במסלול הזה ופעם היא תזוז במסלול טיפה אחר. אבל אולי זה עניין של מהות וכוונה, מה היוצרים מבקשים לבדוק, להנכיח, לשים בפרונט תשומת הלב. מה שמעניין אותי זה הנוכחות החיה, ההווה, ופחות תסריטים מתוכננים מראש. כמובן שכיאוגרפייה ותסריט יכולים להיות מצע להתפלש בנוכחות החיה עליו, וגם אני בעבודות הפרפורמנס שלי יוצרת דימויים של פעולה שתכננתי מראש ובדקתי אותה בסטודיו, לפעמים הרבה זמן. אבל גם שם, הפעולות הן שם כדי לאפשר להתבונן על מצב אנושי מסוים, מצב נפשי מסוים, מצב גופני מסוים. זה מחזיר אותי לכוונה, מה חשוב ליוצרת, מה חשוב לפרפורמרית המופיעה. בשבילי הנוכחות והגוף הם המהות, הם התוכן. הם הצורה שמכילה בתוכה את התוכן, פחות מעניינים אותי דברים אחרים, אמצעים פיגורטיבים כאלה ואחרים. אני מחפשת את הraw, את הבשר החי.
אם הייתי יכולה, הייתי רוצה גם לגעת במיצגים. בגלל זה, בין היתר, אני שונאת מוזיאונים. אני רוצה לגעת בחומרים, יש שם מימד שלם של מידע שלא יכול לעבור רק דרך הויזואלי. ואני יודעת שבבוא היום כשאעשה תערוכה זה יהיה משהו שאני אחשוב עליו.
עולה לי עכשיו, שאם הייתי יכולה לגעת בפרפורמרים הפועלים הייתי עושה גם את זה. כשאני רואה מופע בגלריה, כשהבמה והקהל לא מופרדים אלא על אותו מישור, ואפשר להתקרב לפרפורמרים, אני מנסה להתקרב כמה שאני יכולה. אני רוצה לראות מקרוב. באמת הדבר שהכי מעניין אותי זה אנשים, החומרים הנפשיים שלהם, הגוף שלהם, איך שהם זזים. כל כך מעניין אותי להתבונן באנשים.
וואלה הגעתי פה למחשבות ממש מעניינות לגבי היצירה שלי, דברים שלא ניסחתי קודם בצורה הזאת. חבל שזה בלוג לאנשים בדסמיים ולא לאמנים בדסמיים, כל מה שבא לי לעשות זה לדבר על אמנות, על בדסמ באמנות, על אינטימיות ומיניות באמנות. עכשיו באמת יש לי חשק לעשות הגשה כזאת, של התמזמזות במשך שלוש שעות. מתחילה להריץ לעצמי בראש מי מהלימודים שלי תרצה לקחת חלק בזה איתי.