אני עובדת היום בתיכון
אפילו שעוד קשה לי לעכל את זה שאני לא נערה יותר, אני רואה את הבני נוער פה ומבינה שאני לא בגיל שלהם יותר
אני מסתכלת עליהם ותוהה לעצמי
איך זה שיש פה כל כך הרבה מטומטמים?
ככה היינו?
ככה היו בני גילי?
הם תמיד כל כך מטומטמים בגיל הזה? או שפשוט יש הרבה אנשים מטומטמים בעולם ולפני זה הם ילדים מטומטמים?
ובעצם גם תמיד הייתי בכיתות מצטיינים, 6 שנים, אז אינטלקטואלית לא הייתי מוקפת במטומטמים
אבל מדובר פה גם בטמטום מסוג אחר, טמטום רגשי(?)
מצד שני גם כשהייתי בגילם תמיד הייתי שונה בנוף ובזתי להרבה מבני גילי
המורה שהזמין אותנו להופיע מול התלמידים די מהמם
הוא מצחיק וכריזמטי ורואים שיש לו גישה ממש טובה לתלמידים
לא יודעת אם הייתי מסוגלת להתמודד ככה עם ילדים
עוד משהו ששמתי לב, זה איזה פאקינג מבנה מדכא זה בית ספר
הלכתי במסדרון וזה פאקינג נראה כמו כלא עם תאים
וואו איזה קונספט מחרוד זה מערכת החינוך
אני עדיין לא יודעת מה האלטרנטיבה הראויה בעיניי אבל ברור לי כבר שנים שרוב מה שקורה כאן לא תקין
לא דרך נורמלית לגדל ילדים, ללמד אותם
האמת שיש לי בעיה עם המילה חינוך, לחנך. יש לי איתה בעיה גם בהקשר הבדסמי, עושה לי אלרגיה. חושבת שאולי היו קוראים לזה בראטיות, כי יש בי מרכיב פנימי מרדני שלא מוכן שאף אחד יחנך אותו, למה מי אתם?
אבל זה גם משהו אינהרנטי בתפישת העולם שלי, באיך שאני רואה בני אדם ואיך שאני רואה את הצורה שבה צריך לגדל ילדים
נראה לי שבתור ילדה כבר ידעתי לזהות את זה, גם אם לא ידעתי לתת לזה שם, את ההתנשאות שיש ביחס לילדים, את השליטה הזאת על החיים שלהם. מניחה שזה קשור לסיפור האישי שלי אבל לא רק, זה גם דברים שאני רואה סביבי בין הורים לילדים שנחשבים נורמלים. כמו להעניש ילד, כמו לצעוק על ילד, כמו לנסות to tame אותו, למשמע. משמעת זה בכלל נושא פרובלמטי בחיים שלי, ואני לא יודעת מה הדרך הנכונה להתייחס אליו בגידול ילדים. אבל אני יודעת שיש דברים מהותיים מאד מאד לא בסדר באיך שנחשב תקין לגדל ילדים.
ובכלל, מערכת החינוך התחילה בתור מפעל לייצור פועלי מפעל. זה הזוי שזה עדיין המודל שלנו. אבל גם לא הזוי בכלל כי הערכים שמובילים את החברה שלנו הם לייצר כמה שיותר. ראיתי סרט מצוין לא מזמן, משולש העצבות, והיה שם משפט נהדר במהלך ויכוח בין קומוניסט לקפיטליסט "משהו שגדל בלי הפסקה זה ההגדרה של סרטן".
והנה אני כותבת את הדברים האלה תוך כדי שאני נמצאת בהצגה מול תיכוניסטים והם מזעזעים ברמות קשות, לא מפסיקים לדבר ביניהם או לצחוק בצורה מוגזמת ממבוכה או לצאת לשירותים וטורקים את הדלת מאחוריהם, ואני מתחרפנת, וואו. ורואה אותם כחסרי נימוס ומטומטמים ולא יודעים איך להתנהג. אבל לפני רגע אמרתי שלא צריכים לחנך ילדים איך להתנהג נכון, ורציתי להטיל ספק בעצם הקונספט הזה שיש "התנהגות נכונה" ו"התנהגות לא נכונה".
ההסברים שאני מספקת לעצמי הם שאני עדיין תוצר של הupbringing שלי.
וגם שזה כל כך מפריע לי כי כנראה אני רואה הצגה/מופע בתור רגע קדוש, טקסי, עם חוקים לא כתובים שצריך לעמוד בהם, כמו לא לדבר או להרעיש.
וגם שאולי זה באמת המקום לבחון מחדש את המקום של מופע, את איך ראוי או לא ראוי לנהוג בו, האם יש כזה דבר דרך ראויה להתנהג בה. מה המשמעות בכלל של ראוי. אולי הדיבורים האלה הם בסדר. ואולי לא צריכה להתקיים הצגה שאי אפשר לאפשר בה חופש לקהל לנהוג איך שהוא רוצה. אני לא יודעת, אבל האמת שזה שאלות מעניינות וראויות (הופה).
אני באמת אוהבת את המדיום שבחרתי בו שבוחר לאתגר שוב ושוב תפישת מקובלות באמנות, פרפורמנס ארט. שוב ושוב אני מגלה כמה הבחירה בו הגיונית למי שאני, לדברים שאני מאמינה בהם.