היה יום מוזר
סופ"ש מוזר
בשלב מסוים נרגעתי מהחרדה כי סיימתי עם לקבוע תוכניות
עכשיו אני מחכה לאוטובוס הביתה ואני מרגישה את כובד המשקל של להיות יומיים שלמים עם אנשים בלי זמן עם עצמי
זה כבר היה לי כבד ועכשיו אני מרגיש הקלה
שזה קצת מבאס כי אני אוהב את מי שביקרתי הסופש
אבל גם כולן היו במצבים רגשיים קשים או מורכבים, וגם אני בעצמי באתי משבעה וחוזרת לשבעה
אז זה ממש הגיוני סך הכל
נראה לי שמרוב שהייתי רגישה בסופש הזה גם היה לי נורא קשה לתקשר את הרצונות שלי או להבין מה הם והייתי עוד יותר עסוקה בלהיות בסדר עם כולם, לא שהיה על מה להיות בסדר, אף אחד לא חשב שאני לא בסדר וכולם שמחו שבאתי
והנה עכשיו הנהג אוטובוס התעצבן עלי וכמעט בכיתי
אבל אני רואה שהוא פשוט עצבני ומתעצבן על עוד אנשים
אבל אני עדיין פשוט רגישה וצריכה לבכות
אני על אוטובוס של חרדים ואני מנסה להיות עם המראה הכי קווירי שלי כדי שאף אחד לא ירצה לשבת לידי אמן
אין לי ממש חשק לחזור לאמא שלי ולעוד יום של שבעה
בא לי להתנתק מזה
כמו שהתנתקתי מזה שהיא עומדת למות כבר שנים
לחזור לחיים שלי
אפילו קצת רוצה לחזור ללימודים, לאינטנסיביות, כדי להתחמק מלהרגיש את הרגשות האלה, אבל גם לא באמת
בא לי לנוח מאד
מחר בערב אחזור לירושלים ואז בשני שלישי אני וחברה טובה נלך קצת לטבע, ואז התכנון הוא לחזור לעיר וללכת למסיבות
עכשיו כל התוכניות האלה מרגישות לי כבדות עלי, בא לי רק להיות בבית שלי ולנוח, אבל אולי יהיה לי נעים לטייל
לא יודעת
לא יודעת
אני חושבת על זה שהכעס של הנהג אוטובוס על זה שעשיתי משהו לא בסדר לטעמו, שאולי הוא באמת הפריע לו ואני מבינה את זה, אבל החוסר מידתיות של הכעס שלו מול זה שאולי עשיתי טעות או אנאערף. כאילו אני לרוב מסתובבת בעולם בתחושה שאני לא בסדר ואז אני מחפשת הצדקות להאם אני בסדר או לא בסדר, אבל זה בעיקר כי קיבלתי תגובות לא מידתיות בעליל לטעויות שעשיתי או להתנהגויות שלא התאימו למי שגידל אותי. וזה בעצם לא אומר משהו על המהות שלי כאדם. שזה משהו שאני כל הזמן מנסה ללמוד אותו מחדש.
