אני חושב שחלק ממה שמבלבל אותי זה כמה שאני באמת צעירה.
אני כאילו לא מאמינה שאני יכולה להגיע למקום משמעותי של ריפוי תוך הx שנים שאני בעבודה רגשית, ובגיל כל כך צעיר. אני מחפשת הוכחות לכך, הנה אני עדיין בחרדה, הנה אני עדיין פוחדת כל כך הרבה ומכל כך הרבה, כל כך פוחדת. עדיין קשה לי הרבה.
כמעט שכנעתי את עצמי עכשיו שוב.
אני יודע שזה לא שחור לבן. אני יודע. אבל אולי זה לא בהכרח תלוי בגיל. אני יודעת שאני במקום מתקדם רגשית מהרבה אנשים מבוגרים שאני מכירה. האמת שאני במקום הרבה יותר מודע מרוב האנשים שאני מכירה. אני לא יודעת למה זה משנה, למה כל הזמן ההשוואה הזאת. כאילו, אני יודעת למה זה משנה. אני כל הזמן בודקת אם אני בסדר. מסתכלת על אנשים אחרים ומנסה להבין אם אני בסדר. אני בסדר? אני בסדר? אני בסדר?
אני מרגישה שההיאחזות הזאת בגיל היא ניסיון להיאחז בקושי. לא לוותר על הפחד. לא לוותר על החרדה. לא לוותר על הצורך הכפייתי להיות בסדר. וזה בסדר, זה באמת בסדר שקשה לי לוותר עליהם, ולא הייתי רוצה לוותר עליהם לפני שאני מוכנה. אבל אני מרגישה ניצנים של שינוי. הבשלה. רואה מקומות שמעוררים בי פחד וחרדה ויש קול קטנטן שאומר, אני לא רוצה יותר ככה. לא נראה לי שזה נכון לי יותר, להרגיש ולנהוג ככה.
אתמול בערב חברה שאני משתתפת בפרויקט שלה שלחה הודעה על זה שהיא מאוכזבת מהתקשורת סביב החזרה האחרונה שאנשים הבריזו (וגם אני). הדבר הראשון שעלה בי היה, נכון אני חרא, אני חרא, אני חרא. וראיתי כמה שזה אמא שלי וואו. כל פעם שאני מנסה להגיד לה שהיא פגעה בי היא אומרת, נכון אני חרא של אמא, צודקת. המקום הזה שמרגיש באופן אינהרנטי לא בסדר, מסתובב בעולם בתחושת לא-בסדריות עמוקה, הוא מקום שלא יודע להתמודד עם ביקורת מלבד להתכנס לתוך המקום הזה שמרחם על עצמו. זה מובן, זה ממש ממש מובן. אני הפנמתי אותו מאד, אני לא יודעת איך להתמודד עם אנשים שנפגעים ממני. אני לא משתלחת חזרה, כנראה כי אני מבועתת מלהפוך להיות אמא שלי וכי ראיתי כמה נזק שיטת הפעולה שלה יוצרת. אני נעלמת. מתנדפת. מתרחקת. אם אנשים אומרים לי שהם נפגעו ממני אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי, המצוקה שאני מרגישה באמת עמוקה. אז אתמול כשקראתי את ההודעה אמרתי שאני לא אגיב מיד בהתנצלויות ואני אנשום לזה רגע. אני אחכה. הנה איזה פער קטן בין האוטומט הטבוע בי ל-לראות אותו, ל-אולי לבחור להרגיש ולפעול אחרת.
