זה מעניין, גבולות המדיום. לכל מדיום יש כזה. איפה שהוא לא יכול להגיע יותר. זה אישי, לפי הצרכים של כל אדם ככה הגבולות שונים. זה בלוג אנונימי באתר של סוטים, אני כותבת כאן מה שבזין שלי, ובכל זאת יש דברים שאני נמנעת מלדבר עליהם. אני חושבת שזה לא גבולות המדיום כמו שזה הגבולות שלי. כמו שמפתיע אותי לדבר בצ'אט עם גברים מסוימים, והם משתפים בדברים מסוימים ומתביישים. זה מפתיע אותי, למרות שזה לא צריך. אנחנו לרוב לא משתנים ב180 מעלות ברגע שאנחנו נהיים אנונימיים. יש דברים שממשיכים להתלוות אלינו. בושות מסוימות.
כשאני בחרדה יש מחשבות אוטומטיות שמגיעות. מילים אוטומטיות שמגיעות. אני שונאת את עצמי, כולם שונאים אותי. או אף אחד לא שונא אותי. בלופ אינסופי. עשיתי עם זה יצירת אמנות מאד יפה, אחת היפות והמרשימות שעשיתי. אני מקבלת עליה הרבה מחמאות. גם הבאתי אותה למבחני הכניסה שלי, בזמן שהקרנתי להם סרטון שלי בוכה (היי למורים שלי אם אתם כאן). המחמאות לא עוזרות למחשבות האוטומטיות להתנדף אבל הניסיונות ליצור פער ביניהן לבין האמונה שלי בהן מסייע. זה לא קל וזה לרוב לא מצליח. תהליך איטי.
עוד דבר אוטומטי זה הדימיונות על מצ'טה. זה התחיל ממצ'טה, כשהייתי בת 18, שפותחת את החזה שלי לאורך ומשחררת את הלחץ. אני חושבת שזה התחיל כשהייתי בת 18, אני חושבת שהחרדה התחילה לקבל את האופי הכי אלים שלה בתקופה הזאת. מעניין למה. מאז זה פחות מצ'טה, אלא סכינים בגדלים שונים, באזורים שונים בגוף. בדימיון. זה האוטומט, הראש שלי הולך לשם, אני בחרדה וזה מורגש בגוף ואני מפנטזת על סכין שתחרוט בי. זה פיזי טהור. זה לא רצון להכאיב לעצמי, זה רצון להפיג משהו. מעולם לא עשיתי את זה. היו תקופות שהייתי נותנת לעצמי אגרופים, היו תקופות שהייתי מגרדת. גם שנה שעברה גירדתי עד שקלטתי מה אני עושה ולא הסכמתי לשתף עם זה פעולה. זה לא רצון לפגוע, זה צורך להפיג.
אני זוכרת אחרי הצבא שדיברתי עם חברה שאמרה שהפסיכיאטר שלה אמר שבכאב הפיזי משוחרר שיט שמקל על החרדה. זה משהו פיזיולוגי. נוירולוגי, הורמונלי, וואטאבר. זה נשאר איתי בראש. זה מנחם אותי שאני לא בנאדם דפוק שרוצה לפגוע בעצמו, זה מנגנון ביולוגי שמופעל בתוכי.
אני רואה איך אני נזהרת בתיאורים שלי כי אני יודעת באיזו קלות אני שוקעת למקומות אפלים. אבל היום אני בחרדה והמוח שלי מלא במחשבות לא טובות ולא קל לרסן אותן. אני לא בטוחה מה לעשות. לכתוב עוזר. אולי אני צריכה באופן כללי להפסיק לעשות שנ"צים באמצע היום אם כבר הבראתי. זה לא בגלל זה אבל זה קצת החמיר.
בגלל שיש כאן כבר אנשים שאכפת להם ממני וקוראים אותי, יש לי צורך לומר שאני לא עומדת לפגוע בעצמי. גם אם לא היו כאן אנשים שמכירים ואכפת להם, זה חלק מהטבע האנושי, לראות מהצד אדם בקושי ולדאוג. לחוש אחריות. להתעלם. לנסות לסייע.
אני חושבת שאולי זה גם לא סתם בא אחרי אתמול, שהייתי בקבוצת תמיכה עם אנשים שחווים דברים דומים אלי. וגם לא סתם כשפניי לקראת הסופש שאני הולכת לאמא שלי, ואחי המנאייק נסע לטייל כמה חודשים והשאיר אותי לבד איתה. אלוהים ישמור מה אני אעשה איתה סופש שלם. מזל שאני עובדת חצי מהזמן. האמת שאני נורא לא רוצה לראות אותה, נורא לא רוצה להיות אצלה. אני יודעת שאני אהיה כלפיה אדישה ואז היא תהיה בתזונה כלפיי. אולי היא עדיין עצובה. זה דבר נורא להגיד אבל הלוואי שהיא עדיין עצובה, זה הזמן היחיד שאני מסוגלת לעורר בתוכי רחמים כלפיה ולשרוד אותה איכשהו. כל כך לא בא לי לנסוע אליה.
