נזכרתי שחלמתי על ט'.
כנראה בגלל שחשבתי עליה אתמול וקלטתי שלא חשבתי עליה הרבה זמן. כבר כמעט שנה מאז החסימה האחרונה.
בחלום היא השמינה והתנמכה והתכערה, היה לה אף גדול ועקום וחוסר פרופורציות בפנים. זה קטע כי היא אחת הנשים הכי יפות שהכרתי, והאישה שהכי נמשכתי אליה אבר. "אישה", יותר ילדה בגוף של בחורה צעירה. הרבה זמן חזרתי לתמונות שלה כדי לבדוק אם היא עדיין הבחורה הכי יפה בעיניי, הרבה זמן התשובה הייתה כן. עד שפתאום לא יכולתי להגיד יותר כן בלב שלם.
בחלום היא הייתה בישראל עם אחותה. אמרתי את השם של אחותה לא נכון והיא תיקנה אותי, זה היה סימן מעיד לזה שאני גזענית שלא יודעת לבטא נכון את השם המוסלמי שלה.
זה מעניין שחלמתי אותה מכוערת, כי הרבה מהזהות שלה התבססה על היופי שלה. הרבה מזה שהיינו יחד התבסס על היופי שלה, שלי. כמובן, לא יופי כמו שזה היה משיכה, המשיכה בינינו הייתה דפוקה ונבעה לא רק מהיופי אלא בעיקר מהחסכים הפסיכולוגיים שלנו. אבל היא גם הייתה כל כך פאקינג יפה. וגם אני, כנראה. היה לי קשה לראות את זה באותו זמן, אבל היא כן הצליחה לגרום לי להרגיש סקסית.
היא כנראה הייתה מה שהייתי צריכה באותו זמן. לא כנראה, בטוח. אחרי הדחקה רצחנית של הליבידו שלי, הוא התפוצץ אול אובר הר. גם כשהיינו יחד, גם כשהיינו במדינות נפרדות. אין אף אדם בעולם שיש לו כל כך הרבה תמונות וסרטוני עירום שלי. מעניין אם יש עוד אדם בעולם שיש לו את כמות התמונות וסרטוני העירום שלה. יש מצב.
היו עוד דברים שרציתי לכתוב אבל אני לא זוכר עכשיו. העייפות והגשם שהתחיל זה עתה מסיחים את דעתי.
מעניין אם אי פעם אפגוש אותה שוב. כאילו, אין מצב שלא, חייב שכן. החיבור שלנו היה כל כך עוצמתי וקוסמי. כוסמי. כוסי.
אני מקווה שהיא בטוב. מקווה שהיא לא התאבדה אומשו, היה לה את הסיפור חיים הכי קשה ששמעתי. לא יכולתי להכיל את זה והיא ביקשה שאכיל הרבה. מה זה ביקשה, זה פרץ ממנה בלי שליטה, הייתי בערך האדם הראשון בחיים שלה שראה בה יופי חוץ מבגוף שלה וביקש שתספר לו את הבפנים שלה. זה פרץ החוצה כמו הר געש מוגלתי. היא לא הכירה אנשים כמוני. זה עשה לי את זה, הסוג של הערצה שלה אלי. זה חירמן אותי. היו שם כלמיני משחקים בדסמיים בלי שהבנו את זה. כשרציתי למסד את האלימות בינינו ולקרוא יחד על בדסמ היא לא נענתה לבקשתי.
תכלס היא כל כך הפחידה אותי, היא יכלה להתהפך עלי בשניות. שחזור לא רע של יחסים מוקדמים. לאחרונה שמתי לב לדבר הזה ביחסים שלי עם נשים, שאני כל הזמן על קוצים, מחכה שזה יקרה, מחכה שהן כבר יכעסו עלי וייצאו עלי על 200. אני לא סומכת עליהן עד שזה יקרה, לא סומכת עליהן שהן לא יעופו עלי. אני לא סומכת עליהן גם אם זה קורה מן הסתם. או שאולי כן? אני צריכה שהן יראו לי את המפלצת כדי שאוכל לבטוח בהן? לא יודעת. בכל אופן זה לא ממש קורה, לא עם הנשים מהן חששתי לאחרונה. אבל אני רואה את עצמי מנסה, מנסה להכעיס אולי.
אני מרגישה איזו תחושת חופש עכשיו. אין לי תוכניות להמשך היום. עשיתי את רוב המשימות שהלחיצו אותי, יש עוד כמה. יורד גשם מחוץ לחלון שלי ויש לי זווית נחמדה עליו. אני צריכה להבין איך אני משחררת את הטלפון, ממעטת את השימוש בו. אני מתגעגעת ללהתקיים במציאות החיצונית.