אני כל כך פאקינג עצבנית
איזו אישה מטומטמת
איך אפשר להגיד מטומטמת אפילו, פשוט פאקינג נכה רגשית, איך היא כזאת נכה רגשית, ואני רואה את הנכות הרגשית הזאת עוברת אלי אלוהים ישמור בגלל זה אני פאקינג מבינה למה היא מתנהגת ככה, לפחות חלק מזה, אבל כאילו את אישה בת פאקינג 55 מה נסגר איתך תעבדי על עצמך כבר
היא ידעה שהיא התנהגה לא בסדר אבל יש לה אפס מסוגלות לקחת אחריות, פשוט אין לה מסוגלות לקחת אחריות, אני תוהה אם אי פעם בחיים שלה היא אמרה סליחה למישהו, היא לא יודעת, פשוט לא יודעת איך
אז היא ניסתה לדבר איתי כל הנסיעה, כאילו להעביר את זה הלאה, כי היא לא יודעת איך לפייס אותי, את הבת שלה, היא לא יודעת להגיד סליחה שצעקתי, זה לא היה קשור אלייך, קשה לי, זאת תקופה קשה וזה יצא עלייך, אני מבינה שזה מדאיג אותך שהחתולה מדממת, בואי ננסה לחשוב על פיתרון כי אין לי פניות פיזית או נפשית לטפל בזה עכשיו
עאלק שתגיד משהו כזה, איפה, בינה לבין להיות מסוגלת להיות ברפלקציה הזאת, ממש, פחחח
במקום היא אמרה אתם עזבתם אותי לבד איתה(????) הילדים הבוגרים שלך עזבו את הבית? מה? את שומעת את עצמך? בחרת להביא חתולה, לא הבנת שזה אומר לטפל בה עד שהיא תמות? בחרת להביא ילדים, לא הבנת שזה אומר שהם יעזבו את הרחם שלך יום אחד?
פאקינג אמרתי לה שזה מדאיג אותי שהחתולה שלנו מדממת מהפאקינג שתן או מהתחת או אלוהים יודע, והיא התחילה לצעוק עלי שאין לה זמן לזה ושיש דברים אחרים יותר דחופים ושלהפסיק לנג'ס לה ושאני רק יודעת לבוא בתלונות. למה אני צריכה להיות הבנאדם הבוגר בסיטואציה הזאת? למה אני צריכה להיות הפאקינג מבוגר אחראי בכל סיטואציה שאמא שלי מעורבת בה? למה? למה זה כל פעם כל פעם ככה. מתי אי פעם היא תוכל פשוט להיות האמא ואני הבת וזהו? פשוט ככה, שתהיה האמא, ואני אהיה הבת. למה אני לא יכולה פשוט להיות הילדה בדינמיקה הזאת.
עכשיו אני צריכה להבין עם עצמי אם אני יכולה לקחת את החתולה אלינו. לאמא שלי אין יותר כוח לטפל בה והיא תכלס מזניחה אותה ואני דואגת לה. ואני כל כך אוהבת אותה את הגוש המתוק הזה, שאני יודעת שגם אני הזנחתי. אני יודעת מה זה להרגיש כל כך אשמה שאת לא מסוגלת להסתכל ליצור בעיניים. רק עכשיו בשבעה נתתי לה להתקרב אלי והופתעתי מכמה שהיא עדיין אוהבת אותי, למרות שכבר שנתיים אני נמנעת ממנה. מה הקשר לטפל עכשיו ביצור אחר? לא חשבתי שזה משהו שאעשה בשנים הקרובות. אבל אולי, אולי זה דווקא יהיה לי טוב, באמת היו לי מחשבות לאחרונה על רצון להתקרב לבעלי חיים. אולי זה יהיה טוב לחיות עם יצור שאוהב אותי ללא תנאי (נשמע כמו אמירה של אמא מתעללת אוף, לטפל ביצור כדי שיאהב אותך). אבל דווקא מרוב שאני אוהבת אותה אני מרגישה שאולי דווקא אוכל. אולי לתקופת ניסיון לפחות. אני אדבר עם השותפות שלי.
לפחות לכתוב את כל זה נתן לי לכעוס ונתן לכעס להפוך קצת לדמעות. אולי אלך לבכות עוד עכשיו. נסיעות עוזרות לי לבכות.
