סיפרתי לפסיכולוגית שלי (נשבעת שבאתי לכתוב אמא שלי) על כל מיני נשים מהזמן האחרון, והיא אמרה, תראי איזה יופי, על איך שאני מעוררת בנשים רגשות אימהיים.
זה משהו שאני חושבת עליו כבר זמן מה. לעורר רגשות אימהיים. יש בי פחד לעורר באנשים רחמים, או איזו דמות טיפולית, מתוך מקום שקשה לו להזדקק ומפחד להיות עול. אבל אני רואה איך אני גם יודעת להיות ילדה מתוקה שמעוררת רגשות הוריים באנשים מסוימים. אני פוחדת שזו מניפולציה לפעמים, וגם עדיין פוחדת להיות עול ברגעים האלה. אבל אני לא חושבת שזו מניפולציה.
הפסיכולוגית שלי אמרה, תראי איזה יופי, איך שני הצדדים.. איך היא ניסחה את זה? מקבלים מענה לרצון/צורך שלהם? לא זוכרת בדיוק. נראה לי שזה ההבדל בין לחשוב שאני מניפולטיבית לבין להבין ששני אנשים יכולים להיות באינטראקציה הדדית שבה לשניהם יש רצונות שנענים, ושהרצון של אחד מסתנכרן עם של השני. אתה רוצה לתת את מי שאני רוצה לקבל, כזה מן. אני מרגישה שאני לא קוהרנטית אבל אולי אני מצליחה להעביר את המסר הכללי.
אחר כך סיפרתי לפסיכולוגית (שוב באתי לקרוא לה אמא שלי), שאמא שלי אמרה שאולי תבוא לכנסת, ושהמחשבה הראשונה שעלתה לי לראש (וכאן הקול שלי נשבר כשדיברתי), זה שאתן לה חיבוק. ואז פרצתי בבכי. הפסיכולוגית שלי שאלה אם החיבוק היה בשביל לנחם אותה או לנחם אותי, כי איך שאמרתי את זה היא לא הייתה בטוחה, ומבעד לבכי וצחוק אמרתי שגם אני בכלל לא בטוחה למה התכוונתי. ואמרתי לה שאני מחפשת דמויות אימהיות בחיים שלי עכשיו, וקצת נשבר לי הלב כשאמרתי את זה. והיא אמרה, תראי איזה יופי (היא בטח לא אמרה כל כך הרבה תראי איזה יופי בשיחה אחת), איך את מוצאת ועושה כל מיני דברים בחיים שלך עם כל מיני אנשים, מחוץ לקשר הזה עם אמא שלך. מקבלת מענה לכל מיני צרכים ורצונות שלך. נכון. זה נכון.
כשדיברתי איתה כל זה לא הרגיש פתולוגי אבל עכשיו כשאני כותבת על כל זה והכל מתערבב לי, הקשר שלי עם אמא שלי, הפוסטים שאני מעלה לבלוג שלי בזמן האחרון, התחושות האימהיות שאני מעוררת במודע או שלא במודע בנשים סביבי, הצורך שלי בדמות אימהית, החיפוש האקטיבי שלי אחר דמות אימהית בכלוב. עכשיו הכל מתערבב ונשמע רע. אני שופטת את עצמי על הכל. אני לא בטוחה שיש לי מה לשפוט, אבל אני שופטת. רציתי לכתוב בסרקסטיות, "רואים שיש לי מומי אישיוז?" כדי לזלזל בזה ולהקטין את זה. אבל כאילו. כן. מן הסתם. לא יודעת מה אני רוצה להגיד.
מה אני אעשה, יש לי חור בלב בצורה של אמא. זה כואב וזה עצוב נורא. ועשיתי ואני עושה עם זה הרבה דברים. אני לא חושבת שאי פעם יהיה תחליף לאמא הזאת שהשאירה לי חור בלב. אבל זה כל כך נורא לרצות שיאהבו אותי? שיהיו רכות אלי? שיראו כלפיי רגשות אימהיים וחמים? אני גם באמת הילדה הקטנה הזאת עם הלב הרך שכל כך צריכה שמישהי תחזיק אותה על הידיים ותאהב אותה נורא ותיתן לה לאהוב אותה נורא עם כל האהבה הזאת שמתפוצצת לה בלב. כי אמא שלי לא נתנה לי, היא לא נתנה לי לאהוב אותה נורא, היא לא חשבה שהיא ראויה לאהבה הזאת אז היא דחתה את האהבה שלי ומנעה ממני את שלה. וגרמה לי לחשוב שגם אני לא, שגם אני לא ראויה. ואני רק רוצה שיאהבו אותי מאד, אני רק רוצה להרגיש שמגיע לי שיאהבו אותי מאד, שמותר לי להרגיש אהובה מאד. זה כואב לי נורא עכשיו ואני בוכה
**
לפני שבוע כתבתי במחברת
לפעמים החיים שלי מרגישים כמו שיר אהבה לאמא שלי, כמו שיר קינה
מעולם לא הרגשתי רחוקה ממנה כמו שאני מרגישה בתקופה האחרונה
לא שונאת, לא כועסת, רחוקה. והמרחק הזה מבהיל אותי ומעציב אותי.
עכשיו אני חושבת
שאולי יום אחד החיים שלי ירגישו כמו שיר אהבה אלי
ואיזה נפלא זה יהיה
