דבר יפה ומעניין שקורה בתקופה האחרונה, הוא שהקול המפקפק משנה את הזרקור שלו. המחשבות החרדתיות והמקטינות, הביקורת העצמית, פוגשים קולות נוספים שיודעים לראות בצורה בהירה יותר מאיפה המחשבות ההן מגיעות. זה מביא איתו השהייה באמונה שלי לחרדה.
כבר אמרתי לא מזמן, העשור הזה הוא עשור הרכות. אני מתרגלת רכות בתוכי. זה סתם הצחיק אותי להגדיר את זה כעשור, בגלל שאני כבר שנים בזה (לא מאמינה שתכף אני בת 25, כמה קטנה וענקית אני מרגישה). אולי אלה יהיו חיי הרכות. יובל הרכות. מי יודעת.
אני מרגישה שזה עדיין נשאר הרבה ברמת הראש. זה עדיין לא יורד לגוף, הרכות. החרדה עדיין משאירה את הגוף שלי נוקשה, על קוצים, בהיכון, מוכן להסתער או לברוח. או יותר נכון לקפוא. האמת שזו תובנה מעניינת. יהיה מעניין לשאול, איך אני מביאה את הרכות הזאת גם אל הגוף שלי?
**
אני מרגישה שהתקופה האחרונה גרמה לי לשמוט הרבה דברים, ואני לא יודעת איך להרים אותם חזרה. משימות בירוקרטיות, לדאוג לחדר שלי, הפרויקט בלימודים. אני ממשיכה באיזה קו הכחשתי שהוא בעצם מוכר לי מאד, להכחיש את המשימות האלה שמעוררות בי אימה עד שהמצב נהיה דוחק ואני נכנסת לחרדה עצומה. מעניין אם יש דרך לפעול אחרת. מעניין אם אני יכולה להיעזר באנשים. הייתי שמחה ללמוד להיעזר.
ממש כדאי שאחזור לישון בשעות נורמליות. ואולי שאפסיק לבלות את הזמן שלפני השינה בכלוב. אני מאד עייפה ואני לא יכולה להבריז משום שיעור היום. ובכלל, גם לא כדאי להבריז, כדאי לנסות לבחור להיות. נראה לי. בערב יש לי את הקבוצה שלי, אני מתרגשת וחוששת.
מעניין איך אפשר להיות בטוב גם בעייפות. לא לדחוק בעצמי לעשות דברים בכוח וגם לא להיעדר מהחיים. עוד תרגולי רכות.
אה אולי אני אשים את זה פה וזה יעזור לי לממש את זה. אני ממש רוצה ליצור לעצמי רוטינת בוקר, ובתוך זה הייתי שמחה לייצר לעצמי איזשהו טקס שכולל תפילה, אולי כזו שאכתוב לעצמי. אני רוצה לעשות את זה כבר זמן מה וזה מתחיל להבשיל. אולי זה משהו שאפשר לעשות במעט זמן, ואם יש לי יותר זמן בבוקר אז אפשר להאריך. זהו.
