האמת, שאני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להתמודד עם מישהי שהייתה מביטה בי במלוא היופי שלי. מישהי שתאהב את כולי. הייתי פורצת בבכי קורע לב, אם מישהי הייתה רואה אותי עכשיו, בכוליותי. אני אומרת "לא יודעת אם הייתי מסוגלת להתמודד", כשבעצם אני אומרת שככה הייתי מתמודדת ואני תוהה לגבי היכולת שלי להכיל את זה.
פתאום עולה לי, על כל שנה שעברה, אחרי הפרידה, על זה שהרגשתי שאני לא מסוגלת להכניס אנשים ללב שלי. הרבה מזה היה, שאני לא מסוגלת שיראו אותי. אני לא מסוגלת שיראו את הטוב שבי, את היופי שבי. כל כך לא הייתי מסוגלת לראות אותם בעצמי, שאם מישהו לרגע היה רואה בי משהו טוב הייתי נשברת. אז הסתתרתי, התבודדתי, התרחקתי.
למה? האשמה על הפרידה הייתה עד כדי כך עמוקה? אני עד כדי כך הרגשתי בנאדם נורא? אולי. היא הייתה האהבה הכי גדולה שלי, והיא נפגעה בצורה כל כך עמוקה. אז אם היא נפגעה כנראה שאני פוגענית. היא ראתה אותי, אולי הבנאדם שנתתי לו הכי לראות אותי, והיא ראתה כל כך הרבה יופי. הלב שלי הגדיל את מימדיו מהמבט שלה. אחרי שנפרדנו, כל הזמן הסתובבתי עם השאלה, "את עדיין חושבת שאני אדם טוב?". לא ידעתי איך להתחיל לראות את היופי שבי בלי המבט שלה. אולי אם היא לא שם, מסתכלת, אולי זה אומר שיש בי רק חרא? ידעתי שהתשובה היא לא, אבל לא ידעתי איך להגיע לשם לבד, איך ליצור בתוכי אדמה, בית בתוכי שאני מרגישה בו אני, שאני מרגישה שיש לי מקום. ראיתי כמה חסרת ביטחון באופן תהומי הרגשתי, ולא ידעתי איך לצאת משם. ערגתי להרגיש טוב עם עצמי, ידעתי שיש לי את הפוטנציאל לכך, ידעתי כי היא הראתה לי. אבל היא הלכה ונשארתי רק עם הלב השבור שלי מפוזר על הרצפה.
והנה, כבר מעל שנה וחצי אני לבד, והלב שלי שוב מתרחב. אני שוב מוצאת בי יופי. זה מרגש. אני לא יודעת איך הגעתי לכאן. אני חושבת שעם איזשהי התמדה ונחישות לא לוותר על עצמי. איזו ידיעה פנימית שורשית שמגיע לי טוב, שמותר לי שיהיה לי טוב, גם כשכל שאר המחשבות והתחושות בגוף מנסות להגיד לי הפוך. אחרי כל הדרך שעשיתי עד לפה, אני מרגישה שאני רק לוקחת את הצעד הראשון במסע של אלף צעדים. זה די מדהים.
זה עניין, לאפשר לאנשים לראות אותך. לאפשר לעצמך לראות אנשים. אני חושבת על ההגשות בלימודים, על איזה נעים ומרחיב לב זה לראות מישהי מופיעה, ואת רואה שהיא מאפשרת לך לראות אותה. איזה כיף זה כשאנשים נותנים לך לראות אותם.
אולי זה חלק מהכמיהה הבדסמית שלי, להיות במקום הקטן הזה שאין איפה להסתתר. אין לי איך להסתיר, יראו לי הכל. הבדסמ זה אולי הניסיון לקחת את זה לקצה, את האינטימיות, את ההתמסרות. לא יודעת. מישהי שאני עובדת אצלה שלחה לי עכשיו הודעה וזה הסיח את דעתי. זה מן הסתם לא דיכוטומי כל הסיפור, יש בי עוד כל כך הרבה חרדה. אבל האפשרות לראות את ההודעה, להילחץ, ולקחת עכשיו נשימה במקום להיכנס לסחרור של מחשבות מכאיבות. זה המון. זה באמת המון.
בכל מקרה, כן. אני חושבת שאם מישהי תאהב אותי מאד, אם ארשה למישהי לראות אותי בצורה עמוקה, אני אתפרק לרסיסים. כואבים ויפים. אני חושבת שאולי אני מוכנה לזה. לקום מהאפר.