מה זה כאילו משבר 25? זה מה שקורה?
סתם אני יודעת שאני דרמטית. ואני חולה וזה מגביר את החרדות שלי. אני רוצה לכתוב אותן אבל פוחדת שזה יזין ויגדיל ויסחרר.
זה כאילו השיט הזה של הילדים המחוננים נכון? מגיל אפס לא הפסיקו להגיד לי כמה אני חכמה וכמה אני מוכשרת. אני לא מתלוננת על זה, אבל אני גם לא יודעת לשים בדיוק את האצבע. למה התפרקתי מבכי בכיתה ב' כשלא הצלחתי להבין מה רוצים ממני בבוחן בחשבון. מאיפה זה הגיע? אני לא זוכרת לחץ ישיר. אולי הוא לא היה צריך להיות אינטנסיבי, אולי הייתי מספיק חכמה כדי לקלוט את הניואנסים הקטנים.
לא התגברתי על זה שלא הלכתי ללמוד הנדסה, או רפואה, או חקר המוח, או פיזיקה, או מתמטיקה. הלכתי ללמוד את התחום הכי פאקינג נישתי שיכולתי למצוא בערך. סתם אני בטוחה שיש יותר. ועכשיו אין לי כוח, אין לי כוח ליצור, אחרי כל מה שהיה בחודשים האחרונים אין לי פאקינג כוח, וכל החרדות שלי נערמות זו על זו כמו מגדל קלפים. ואני חושבת, אני בת 25, מה לעזאזל אני אעשה עם החיים שלי, אין בי גרם של כוח לדחוף את עצמי לשום כיוון. יש לי קיתונות של התנגדות לכל מה שקשור ללהוכיח עצמי. לא יכולה, לא יכולה יותר להוכיח את עצמי, לא יכולה יותר שזו תהיה המוטיבציה שלי. אני מנסה לעשות את האמנות הכי מרגשת והכי טובה והכי יפה והכי נוגעת והכי מרשימה כי אז אולי זה יהיה מספיק חשוב, אז אולי אבא שלי לא יחשוב שאני מבזבזת את הזמן שלי. אפילו שאין כמעט שום דבר בחיים שלו שאני מאחלת לעצמי. אני לא רוצה, אני לא רוצה לעשות את האמנות הכי טובה, אני לא יודעת מה זה פאקינג אומר. אני לא רוצה להיות בחרדה ממה אעשה אחר כך, ממה ארוויח כסף, אם אנסה לפתח קריירה באמנות, אם אהיה בלחץ למלא אולמות, לא רוצה להיות בחרדה מכל החרא הזה. אני מרגישה שזה הכל קולות חיצוניים שנכפו עלי. בתוך תוכי אני יודעת שהכל יהיה בסדר, אבל כאילו כל הנסיבות החיצוניות האלה, איך אנשים מסתכלים עלי כשאני אומרת שאני לומדת אמנות ושאני לא יודעת מה אעשה אחר כך. אני יודעת לעבוד קשה, ברור שאני יודעת, וגם אני אוהבת את זה, חלק גדול מהזמן אני אוהבת את זה, אבל לא בא לי לקרוע את עצמי, לא בא לי להיות הבנאדם הזה שאומר שצריך לעבוד קשה כדי להצליח אבל אני גם האדם הזה. לא בא לי לחיות עם כל הלחץ הזה שאני שמה על עצמי. מה זה בכלל להצליח. מה בכלל משמעותי לי. מה בכלל חשוב לי. למה כל שני וחמישי אני אוכלת פלפה על הלימודים שלי. יש גם רגעים שאני כל כך נהנית בהם.. רגעים שכל הפנים שלי מוארות, אני יודעת את זה. רגעים שאנשים אומרים לי כמה נגעתי בהם. למה הדברים האלה לא יכולים להיות המצפן שלי? להראות לי את הדרך. להיות איפה שמרגיש טוב. הכל מבולבל לי.
אני פוחדת לחזור ללמוד מחר. יש לי חודש וחצי לעבוד על הפרויקט. אני לא יודעת איך לחזור לזה. אני לא מבינה מה חשוב לי. אני לא יודעת איך לבחור להיות חלק מהחיים, להניע את מה שחשוב לי. הכל מפחיד אותי. אני רוצה לעשות כל כך הרבה וזה גורם לי להיות משותקת מפחד. אני פוחדת להיות מבוזבזת. מוח מבוזבז. כישרון מבוזבז. להיות האנשים האלה שכשהם גדלים כולם יודעים שייצא מהם משהו גדול, אני הייתי הילדה הזאת, עדיין מזכירים לי שרציתי להיות חוקרת מוח. לא רוצה להיות משהו גדול, רוצה להיות אני. כל כך מפחיד אותי להיות משהו גדול, אני כל כך פוחדת מהגדולה שלי. רק בא לי להיות קטנה ומוכלת. אפילו שאני פורחת כשאני על במה, דברים מיוחדים קורים כשאני שם, אי אפשר להתעלם. איך אני יכולה להתעלם? איך אני יכולה להיענות לקריאות בתוכי שמבקשות לנוע וליצור בעולם בלי להיות משותקת מכל הציפיות שאני סוחבת איתי מהרחם?
אוף. נשימה. לאט לאט.
