חסרות לי מילים בימים אלו
תמיד יש בזה משהו שמעורר אי נחת, מילים הן העוגן שלי, הן קונסטנט בחיי, להתרוקן מהמילים הפנימיות מרגיש כמו חוויה זרה ועקומה.
עכשיו אני לא יודעת מה אני רוצה לומר, אבל אני רוצה לומר משהו
אולי זו העייפות בעקבות המסיבה אתמול, אולי זה עוד עיכול של חוויות חדשות שחוויתי אתמול, שמשום מה אני לא רוצה לכתוב עליהן, ואני פוחדת שאולי משהו שם היה לי לא מדויק על אף הרצון לחקור ולהתנסות
אולי זה בדידות מוצאי שבת
אולי הרצון בקרבה, בהתעניינות, שיראו אותי
בטח שילוב של הכל
אתמול בערב הרגשתי על סף סחרור, ישבתי וניסיתי לומר לעצמי, שלא משנה מה יהיה ומה אחווה, אני כאן עבורי, אני לא נוטשת אותי
אני לא יודעת לנסח עדיין למה המילים האלה כל כך מדוייקת
שאני לא נוטשת אותי
אני חושבת שאני מבינה בימים אלו שחוויית הניתוק היא חוויה שמאפיינת הרבה רגעים בחיים שלי, משהו שלא ידעתי לראות עד כה. משהו בי נעלם, מצטמצם, נוצר נתק בין חלקים, כשאני מרגישה סכנה. סכנות מסוגים שונים. סכנה שינטשו אותי, סכנה שלא יאהבו אותי, סכנה לא להשתייך. הבנה שבעצם הנטישה הראשונה היא נטישה שלי את עצמי, כדי להשתייך, כדי להיאהב, כדי שישארו. להתנתק מהחלקים שאני מרגישה שלא אהובים, לא אהיבים, כדי שיקבלו אותי.
אני עוד מנסחת את זה לעצמי. זה מבלבל כי אני בנאדם שגם קשה לומר עליו שכל מי שהוא הוא מרצה, או מנסה להשתייך, או עושה כדי שיאהבו אותו. זה אמביוולנטי. אני מאד עוף זר ומיוחד בעולם, מאד מביאה לידי ביטוי את עצמי ואת הייחוד שלי, את הקול שלי, את הצבעים שלי. ובו זמנית אני מבינה שיש לי חרדת נטישה משתקת שגורמת לי להתבודד. להתנתק. היא כל כך חזקה שאני לא מרגישה אותה, אני קהה לה. היא כל כך חזקה שאני זו שנוטשת. אני זו שלא נשארת. ובדרך נוטשת חלקים מהחיוניות של עצמי. מהצבעים העזים.
אני עוד מבינה את זה.
בכל מקרה.
יש בי רצון למילים יפות עכשיו. אולי בעצם יש בי רצון לראות יופי עכשיו. להתרגש. כמו התרגשות משירה יפה. כמו התרגשות מלב כן. כמו התרגשות ממבט שמביט בנשמה. כמו התרגשות שמרגישים כשהיופי של העולם כל כך בהיר ונהיר ושוטף וממלא ועוטף ומרחיב ונוכח.
אבל אני חושבת שהוא מפחיד אותי עכשיו, היופי הזה. היופי של העולם. היופי של עצמי. כוח החיים הזה ששוטף וסוחף איתו. אז אני שוכבת במיטה וקצת בוכה ומתחברת לצ'אט ומקווה שמישהי תכתוב לי.