בוקר של לקרוא אחורה פוסטים בבלוג שלי
הגעתי לתקופה של המוות
הרבה זמן זה התקופה של המוות, בשבועות האחרונים אולי זה מרגיש קצת פחות, אני פחות מדבר על זה וזה פחות נוכח, אבל אני חושבת שהכל בהשפעות המוות
בכל מקרה הגעתי לתקופה של ממש השבועות הראשונים אחרי
ואני קוראת, ואלוהים, כמה עצב עמוק יש בי
וכמה כוחות שמבקשים להרוס
הגעתי לנקודה שכבר היה לי קשה להכיל את כל מה שקראתי
באותה תקופה הייתי מאד מאד בכלוב, ושקעתי מאד לתוך תחושות הנזקקות שלי, בצורה עמוקה
אני נזכר בפסיכולוגית שלי שאמרה, שאולי בגלל שכל כך קשה להרגיש את הנזקקות הזאת, אני לוקח אותה לקצה, להרגיש אותה במלוא עוצמתה, למקום שאני יכול לקרוא לו מכוער ועלוב. במקום לשהות בה כשהיא עדינה, פשוטה, רק הרגש עצמו בלי להגביר אותו. כמה קשה פשוט לשהות עם הרגש עצמו. היא אמרה, אולי את פשוט רוצה אינטראקציה, אולי פשוט את מבקשת עוד תנועות מלבד הלבד.
בכל מקרה. כן. לקרוא את כל זה עשה לי עכשיו משהו. קראתי את הכמיהות שלי לאישה, את הפנטזיות. היה לי קשה לקרוא את זה. אני מזהה את המקומות האלה, אני מכירה אותם היטב. טוב מדי. הם כואבים. באופן משונה אני לא מזדהה איתם עכשיו. אני אומרת משונה בגלל שהם צבעו את החודשיים האחרונים מאד מאד. הכוליות. האלימות שהתלוותה לכך. אני לא יודעת לזהות את זה עכשיו בגוף שלי, כאילו זו הייתה ישות שתפסה את נפח גופי ורוחי והתנהלה מתוכי, ועכשיו אין לה זכר, אפילו כאבי פנטום היא בקושי השאירה. ובו זמנית היא לא ישות חיצונית לי. היא מקום מאד עמוק בתוכי, שמא אומר מהותי. לא יודעת אם אני רוצה לומר מהותי, לא רוצה לקשור את המהות שלי לזה.
מה הן תחושות הניכור שאני מרגישה עכשיו, כלפי המקום הזה שאקרא לו "הנזקק"? לא שהן מפתיעות אותי כל כך, אני מודעת היטב לשיפוט שיש לי כלפי הדמות הנזקקת, הפתטית, העלובה, הנרגשת. אבל עכשיו הניכור מגיע מתוך הגוף, לא מתוך הראש. אולי זה המקום שאני נמצאת בו עכשיו, של לחזור לגבולות גופי. של להיות של עצמי.