אני כל הזמן שוכחת כמה אני חכמה. שוב ושוב שוכחת. זה עניין רציני בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, החוכמה.
שמתי לב כבר לפני תקופה שעם הפסיכולוגית שלי אני מרגישה מאד חכמה. מרגישה שנובעת ממני ואני עדה לחוכמה עמוקה ובהירה ומרגשת. ושמתי לב שאני מרגישה את זה כמעט רק איתה, רק איתה אני מרגישה חכמה, ואז יש מקומות אחרים שאני לא זוכרת את זה, במקרה הטוב, ומרגישה מטומטמת במקרה הפחות.
ואז יש שיחות אקראיות עם אנשים, שאני שומעת את עצמי מדברת ואומרת וואלק. אשכרה. יש דברים עמוקים שאני מבינה, יש דברים עמוקים שאני יודעת.
אני חושבת על מה שמתחולל בי בימים אלו. על החודשים האחרונים שהובילו אותי לנקודה שבה אני נמצאת כרגע. אני חושבת שמעולם לא הייתי כל כך חכמה. נבונה? אני מדברת על חוכמה עמוקה, מהותית. מעולם לא הייתי כל כך בקשב לתחושות שלי, לרגשות שלי, מעולם לא התייחסתי אליהן בכזאת רכות. מעולם לא נתתי להן את המרחב שאני נותנת להן כיום. זה מיינד בלואינג, באמת. היכולת שלי לאפשר לעצמי מרחב להרגיש, מרחב לשהות כשאני לא מצליחה להבין מה אני מרגישה, להבין מתי אני צריכה לקחת רגע לעבד. לא להיבהל מהתחושות שעולות בי, אלא לאפשר להן לעלות ולהיות שם. לא לנטוש את עצמי. זה בדיוק מה שאני זקוקה לו מההורה האוהב שלי. מרחב לשהות בו עם כל מה שעולה, לא לפחד, לא להיכנס ללחץ, לא לברוח, לא להתנתק(!!!!). להיות. לתת לי להיות. לאהוב אותי בהיותי. זה תרגול מטורף. וואו. וואו. אני מרגישה את זה בגוף עכשיו, כמה זה מיוחד, המקום שהגעתי אליו. מטורף לדמיין מה עוד אפשרי, לאילו עוד מקומות אגיע, לאן עוד אפשר להתרחב.
משהו שיכול להיות קצת מבלבל, הוא שאני לא מרגישה בהכרח שמחה יותר. או אולי, עצובה פחות. שמחה יותר אולי אני כן מרגישה. זא זה לא משהו שטוב לי להתעסק בו, האם אני מאושרת, או האם אני מאושרת יותר. מה שאני רוצה להגיד הוא, שעברתי דרך קיתונות של חרא להגיע לפה. ואני עדיין מתפלשת בחרא לא מעט. ואני עדיין עצובה הרבה. אבל נפתחו בי מרחבים להכיל את התחושות האלה. באמת עברתי כל כך הרבה כדי להגיע לפה אלוהים שישמור אותי. אמרתי את זה גם לפסיכולוגית שלי לפני שבוע, שאני לא מרגישה ש"פה" זה איזה מקום, זה לא שסיימתי איזה תהליך, הגעתי לאיזה רגע במסע שאפשר לשמוח ולנוח בו. האמת שזו שאלה טובה, למה אני לא יכולה לשמוח ולנוח. אולי אני לא צריכה לחכות להגיע לנקודה מסוימת כדי לשמוח ולנוח. נקודה חשובה. בכל מקרה, אני עוד מרגישה כל כך בתוך המסע, שאין לי זכות לעצור להסתכל ולהעריך את איפה שאני בו, כי אני יודעת שיש לי עוד הרבה לפניי. אולי אני צריכה לשנות את הרפספקטיבה שלי על זה.
בכל אופן. כן. זה מוזר לי, כי כשהייתי במקומות כל כך קשים, לא חשבתי על היציאה מהם. ידעתי שאני צריכה להיות בהם עכשיו. ידעתי שזה מה שקורה עכשיו וזה איפה שאני צריכה להיות בו ואין אלא לשהות בזה ולהיות בזה. ולא חשבתי על מה יהיה אחר כך. הייתה בי אמונה חזקה שצריך להרגיש את הכאב שמבקש להיות מורגש. אני עדיין מאמינה בזה. אולי עכשיו יהיה יפה להרחיב את זה, צריך להרגיש כל רגש שמבקש להיות מורגש. צריך להרגיש את השמחה שמבקשת להיות מורגשת, להרגיש את הצחוק שמבקש. בקיצור, כשהייתי במקומות ההם, לא דמיינתי לעצמי לאן אגיע במסע הזה. ואלה לא מקומות גדולים, אולי זה מה שמבלבל. הם לא מקומות רועשים. הם מקומות עדינים עדינים, של חיבור לעצמי, של קשב פנימה, מקומות רכים. עוצמתיים ברכותם.
לפני כמה ימים פתחתי את הפגישה עם הפסיכולוגית באומרי, יש לי תחושות ומחשבות שאני לא מצליחה להבין, ואני מרגישה שיש לי משהו שאני לא מספרת לעצמי, אני צריכה שתעזרי לי להביא בהירות. היא בהתחלה לא הבינה למה צריך לעשות סדר ולהביא בהירות, ובהמשך הפגישה כבר הבינה, והביאה לתשומת לבי את הדבר הזה שעשיתי. מקום שכל כך בקלות יכולתי לשים בצד את הצרכים ואת התחושות שלי, האוטומט הכי אוטומטי בי, וראיתי את התחושות, ראיתי שאני לא מצליחה לגעת בהן, להבין אותן, ראיתי שיש בי דחף להתנתק, ובחרתי שלא. בחרתי לדבר עליהן ובחרתי להציף אותן ובחרתי להביט בהן. להביט בי, לא לשים אותי בצד. בא לי לתת לעצמי בוסה כפרה עלי.
אתמול הבנתי שבטח גם הקבוצה, יש לה מקום בתהליך שאני עוברת בחודשים האחרונים, של ההתקרבות לעצמי. אני עדיין לא יודעת לשים את האצבע על מה שמתחולל בי בעקבותיה, אבל זה בסדר. אני לא בלחץ להבין. אני מרגישה בגוף שקורים שם דברים משמעותיים אז אני ממשיכה להגיע.
חושבת על המקום שהייתי בו כנערה, על הכמיהה העמוקה שלי להיות מסוגלת להקשיב לעצמי, להקשיב לתחושות, לגוף, לרגש. על הניתוק הגדול ששריתי בו. ועל איזה מקום מדהים אני נמצאת בו היום. מה שאמרתי לפסיכולוגית שלי, שאני לא יודעת איך נהייתי לעצמי כל כך חשובה. זה באמת ככה, אני לא מבינה את זה, מאיפה זה הגיע, איך זה בא, אבל זאת מן הבנה בהירה בתוכי, שאני הדבר שהכי חשוב לי. שאני לא מוכנה לנטוש את עצמי במקומות שפעם נטשתי. שאני אגן על עצמי בחירוף נפש. אהיה האמא לביאה של עצמי. ההורה האוהבת.