כותבת על אובדנות, מוזמנות לדפדף אם לא רוצות לקרוא
נתקלתי בפוסט שמישהי כתבה על אחיה שהתאבד לפני כמה שנים. את אחיה לא הכרתי, אותה אני מכירה כבר תקופה ממעגלים משותפים. אני זוכרת כשהוא התאבד. וגם כל שנה או כל כמה זמן אני נתקלת במשהו עליו בפיד שלי.
אני תמיד מתעכבת על אנשים שמתו, אנשים צעירים שמתו, ובעיקר אנשים שהתאבדו. רציתי לכתוב שיש לי איזו פיקסציה אבל אני לא יודעת אם זו המילה. שומרת להם מקום מיוחד אצלי. עסוקה בהם. כמו הספר שמצאתי במכירת ספרים יד שנייה לפני 6 או 7 שנים, על הבחור שהתאבד והמשפחה שלו עשתה עליו ספר לזכרו. יש את המכתב התאבדות שהוא כתב, סרקו את כולו, דפי פנקס קטן, שם הוא התייחס לכל בן ובת משפחה, אולי גם חברים, אני לא זוכרת. לא פתחתי אותו הרבה זמן. אני פותחת אותו ברגעים אפלים, כשאני מרגישה ממש לא טוב. הרבה זמן לא פתחתי אותו. אולי לא רק כשאני מרגישה לא טוב, אלא גם כשיש בי איזה מימד של פלרטוט עם המקום האפל. אולי רצון להישאב לתוכו, ואז אני פותחת אותו.
עכשיו ישבתי בשירותים בעבודה ונתקלתי בפוסט על האח שהתאבד והתחלתי לבכות. עלתה לי מחשבה חדשה, שאני חיה גם בשביל כל מי שלא הצליח להישאר. נשארת בשביל מי שלא הצליח. נשארת גם בשבילי, שנאבקתי כל כך חזק כדי להישאר, כדי לרצות להישאר. עדיין נאבקת, כדי לרצות להיות חלק מהחיים. נאבקת כדי להיות חלק מהחיים. להיות נוכחת.
**
לפתע מתבהר לי כמה משמעותי לי הבלוג הזה. אחרי התקופה הקצרצרה שלא הרגשתי סופר בנוח לכתוב פה, ועכשיו שוב אני מרגישה שהוא שלי, לרשותי, לכתוב מה שבזין שלי. מתבהר לי כמה הוא ממש ממש בשבילי. כמה הוא המרחב שלי. וכמה אני כותבת פה באמת בעיקר, אם לא רק, בשבילי. זה נעים, להתוודע לכך. משחרר אותי מהמחשבות של מה יחשבו אנשים שיקראו. במיוחד מה יקראו נשים פוטנציאליות. לא כל כך אכפת לי עכשיו. אכפת לי להיות אני, כולי אני, אכפת לי שיש לי איפה לפרוק את המחשבות שאני צריכה להוציא, אכפת לי שאני ארגיש טוב עם עצמי ושיהיה לי מרחב שבו אוכל להיות כל דבר שארצה. אפילו לכתוב לא קוהרנטי, או עם שגיאות, או שרק אני אבין את מה שאני כותבת. זה מעניין נורא, איך הקונטרה הייתה כנראה משמעותית מספיק בשביל שעכשיו אני ארגיש את השחרור שאני מרגישה.
זה מצחיק, אגב, כמובן. כי מצד אחד, זה המקום שבו אני כותבת בצורה הכי הכי חשופה. ומצד שני, אני מוצאת את עצמי צריכה להזכיר לעצמי לא לכתוב את השם שלי, או שמות של אחרים, או פרטים מזהים אחרים. אז זה גם המקום שבו אני הכי מצנזרת את הדברים הכי טריוויאלים, שכל מי שיפגוש אותי במרחב הגשמי יידע.
זאת לא מחשבה הזויה? מאחורי המילים שאני כותבת יש אדם, אישה, שיושבת שלובת רגליים על כיסא משרדי, מחזיקה טלפון בידה ומקלידה במהירות, מביטה במסך ומחייכת לעצמה. אבל מה שאתם נחשפים אליו זה המילים האנונימיות, שחור על גבי לבן, בלי הרגליים השלובות, בלי הקול שלי, בלי החיוך. וככה כולם. זה מאד משונה. וזה נהיה לי יותר ויותר משונה להכיר ככה אנשים.
