שדה פרחים

ראיתי בטינדר את א'. אין לי דרך רציונלית להסביר את הרתיעה העזה שיש לי בגוף כשאני נתקלת בה במרחבים וירטואלים. היינו ביחד לפני, אלוהים ישמור, 11 שנה. היא הייתה הבתזוג הראשונה שלי.

זה יפה איך דפוסים נמצאים שם מאז ומתמיד כמעט. הסיפור שהיה לי בראש כל השנים האלה, הוא כמה פגעתי בה. היא אהבה אותי יותר משאני אותה, היא רצתה אותי יותר, ואני בסוף נפרדתי ממנה. זה באמת נכון אגב, זה היה לי מגניב, הייתי בת פאקינג 13, היא הייתה בת 15, קסם לי הרעיון הזה של בתזוג, היה לי נעים וכיף, גם האהבה והעניין שלה בי. מישהי נבונה אמרה לי לפני כמה זמן, אי אפשר להאשים נערה בילדותיות.

בכל מקרה. זה היה הנרטיב שלי, שהיא אוהבת אותי יותר (בכלל חזרתי להיות מאוהבת במישהי אחרת תוך כדי הקשר שלנו), ושאני פוגעת בה. שאני רציתי פחות לשכב איתה (שוב...... הייתי בת 13.... היום זה נראה לי מעוות). וחשבתי שפגעתי בה מאד. היא באמת נפגעה מאד, באמת פגעתי בה. אבל. עוד שנים אחכ, המחשבה עליה הגעילה אותי. עשתה לי רתיעה בגוף. מאד. עד היום, כעבור 11 שנה. ואני לא מצליחה ככ להבין למה.

אני לא יודעת הרבה על הגבולות הבדסמיים שלי, אבל אני יודעת שסטירה בפנים זה גבול שלי. אני זוכרת סטירה אחת שאמא שלי נתנה לי. ואני לא מצליחה, לא מצליחה להיזכר מה היה בסיטואציה ההיא עם א', אם היא נתנה לי סטירה חלשה בצחוק ואמרתי לה שלא תעשה את זה. לא זוכרת אם היא הייתה חלשה. לא זוכרת אם הייתה בצחוק. חושבת שהיה מעורב שם כעס כלפיי.

וגם זוכרת תחושת אשמה כשלא רציתי לשכב איתה. אני חושבת שהיא גרמה לי להרגיש אשמה, אני חושבת שזה היה קשור בדברים שהיא אמרה לי.

מה שאני חושבת שאני מנסה לומר.

זה שהגועל והרתיעה העמוקים שיש לי ממנה, אני חושבת שהיו שם מאפיינים אלימים כלפיי. אלימות רגשית. אני לא מצליחה להיזכר.

לקח לי שנים להגיד לעצמי שהקשר עם ר' בגיל 18 היה אלים כלפיי. אני עדיין לא מצליחה להגיד את זה ככ. אני חושבת עליה ויש בי עדיין רכות כלפיה, אבל זה חלק מהעניין, יש בי רכות כלפי אנשים אלימים. אני יודעת לראות את הרוך איפה שאחרים לא. אני זוכרת את ש', שכמה חברות אמרו לי עליה שהיא לא נראית להן, שהיא קשה ומתנשאת, ואני רק ראיתי את לב המרשמלו הרך שלה. ואני באמת חושבת שיש בה רכות ולב יפה וטוב, אבל היו הרבה שכבות של חומות וקוצים שבסוף קרעו אותי. וגם ר', וגם ש', מדי פעם יש בי רצון לדבר איתן, ומשהו חזק בגוף מונע ממני לעשות את זה. משהו חזק בגוף שלי יודע, גם אם המוח שלי לא מצליח להבין, שלשם אני לא צריכה להתקרב.

זה באמת חלק מהעניין. האלימות הזאת כל כך מוטמעת לי בגוף, החוויה של לחוש אותה. אני יודעת ממש ממש ממש טוב איך זה מרגיש בגוף לספוג אותה. זאת חוויה גופנית, הגוף שלי מתכווץ, אני מתנתקת, אני יכולה גם פיזית לראות את מי שמולי רחוק יותר כמו בראיית מנהרה. זה קורה לי בעוד סיטואציות, לא רק מול אלימות. איך אחדד את החוויה האלימה. המממ. אולי הבנה שממש אין עם מי לדבר. אולי ההבנה שמי שמולי לא רואה אותי בכלל, הוא בטריפ אחר. כשהייתי ילדה הרגשתי שיש לי שתי אימהות, הן נראו אחרת לגמרי, דיברו אחרת לגמרי. הפרצוף שלהן נראה שונה. אחת הייתה האמא שלי, הטובה, והשנייה הייתה האחרת. המפלצת. והפרצוף, הפרצוף שלה, הוא היה כל כך שונה. מעניין איך היום אני חווה אותה. נראה לי שהיום יש אינטגרציה בין כולן, ומאד קשה לי להתקרב אליה. אני מאד לא סומכת עליה כשהיא רכה וטובה אלי, כי אני יודעת שבכל רגע היא יכולה להתהפך עלי.

טוב אני באמת לא יודעת להסביר את זה במילים כל כך. אבל אני יודעת ממש ממש ממש טוב איך זה מרגיש, איך זה נראה. הייתי באלף סיטואציות כאלה בחיים שלי, אני מכירה את זה כמו את גב כף היד שלי. וזה מטורף, האופן הבהיר שאני רואה את זה היום.

האמת שזה מעניין, אני פתאום נזכרת במשפט שכתבתי בכמה סיפורים, שאני מזהה בנשים את האלימות המסוימת שאני מחפשת והולכת אליהן. לא הבנתי אז כמה המשפט הזה עמוק. אני מסתכלת אחורה על ההיסטוריה שלי ורואה את זה בצורה אחרת. זו תמיד אלימות שקשורה ברכות, שמגיעה עם חום גדול. כמו אמא שלי. אני תמיד מנסה לראות את הרכות, לחפש את הרכות, להוציא מהן את הרכות. תמיד אחר כך באות המילים, למה את לא רואה שאני ילדה מתוקה שצריכה שיהיו רכים איתה? זה לא כל מה שאני, אובייסלי. אבל זה מכניס אותי מאד למקום הזה. אני נזכרת במה שהפסיכולוגית אמרה לי פעם, שאולי אני צריכה להתחיל למצוא אהבה לא איפה שיש אלימות. או, להבין איך אני אוהבת את מי שלא כועס עלי. אותה אני אוהבת למשל והיא לא כועסת עלי. לפעמים אני משליכה עליה שכן, או מחפשת איפה כן. זה כואב מאד להביט על זה. זה מייאש. זה מרגיש חסר תקווה. איך אפשר להשפיע על משיכה? יש בזה משהו כל כך טבוע בגוף. אבל אני כן מניחה שיש מה לעשות עם זה. אני לא מנסה ללכת לשם, לפיתרון, מנסה להיות בלהיות איפה שאני נמצאת, להרגיש את מה שאני מרגישה.

ועדיין, א' מופיעה לי בטינדר ויש לי בחילה, וזאת תחושה מוכרת כל כך, וקשה. אני מחכה שהיא תעבור.