אני מתעצבנת בקלות, אני נפגעת בקלות, אני מתרגשת בקלות, קל לשמח אותי, קל להעציב אותי. אני אש שמתלקחת מהר. דועכת לאט.
מנסה עכשיו לזכור לעצמי לנשום כי אני מרגישה את העצבים בגוף. מנסה להזכיר לעצמי מה חשוב. מנסה להזכיר לעצמי את הדרך שלי, אני הולכת בה, ולא כולם צריכים להבין אותי, או לקבל אותה, או אפילו להיות נחמדים אלי. וואי וואי. לא כולם צריכים להיות נחמדים אלי, סמאללה. לא כולם צריכים לאהוב אותי, בדרך הזאת שאני הולכת בה. מחשבה מעוררת חרדה, אבל קצת פחות. נראה לי בגלל המקום הזה שמתחזק אצלי, של לאהוב אותי, של לשמוח בי, של ליצור לעצמי מקום. של להיות שלי. לפני שאני מנסה להיות של כל אחד אחר, להיות שלי, לפני שאני מאבדת את עצמי בחוץ, למצוא את הבית בתוכי, שאינו תלוי בדבר. היציבות הפנימית שאינה תלויה בדבר. השקט שאינו תלוי בדבר. שצריך להסיר את המכשולים בדרך אליו. הסנטר הפנימי. איך אני אהיה של מישהו אחר אם אני לא של עצמי קודם? בלתי אפשרי.
כשאני וב' נפרדנו אמרתי לה, אני לא יודעת איך להיות לבד וביחד אז אני צריכה להיות לבד עכשיו. לא ידעתי איך להיות ביחד בלי לאבד את עצמי. אז הייתי לבד, כמעט שנתיים. ולאט לאט אני לומדת לעשות את התנועות האלה, בין הביחד והלבד. זה גם מה שהבנתי באינסוף חיפושי הדירה, לקח לי הרבה זמן להבין את זה, שאני מחפשת בית שיש בו גם ביחד ביתי וגם אפשרות להיות לבד עם עצמי. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, פחדתי להודות בזה, כי פחדתי שאני לא אדע לשמור על הגבולות של עצמי בתוך זה. אבל להודות בזה שזה מה שאני מחפשת היה השלב הראשון בדרך לליצור את זה, והנה יצרתי בית מתוק מתוק.
והנה אני עדיין הולכת במסע של הלבד, מסע חשוב, הכרחי, שהוא לא רק מספיקות עצמית ומשק אוטרקי. בטח שזה חלק מזה, ברור, זה חלק מהupbringing שלי. ואני באמת סקרנית, באמת באמת סקרנית, מה יהיה בקשר הבא שלי. לפחות אני מצליחה לשמור על הסקרנות הזאת, למרות שהימים האחרונים לא קלים לי בכלל. שוב האמון שלי בבני אדם מתערער. אבל זה בסדר, אני איפה שאני צריכה להיות. הלב נפתח בקצב שלו. אני עושה עבודה חשובה. ואני לא צריכה להצדיק את עצמי בפני אף אחד, צריכה להזכיר לעצמי. הנה פחות עצבים בגוף, לכתוב עושה לי טוב. והמסע של להיות לבד לא יפסיק לעולם, זה חלק מהדרך שלי, ללמוד איך להיות לבד וביחד, ללמוד איך לשמור על העצמיות שלי גם כשאני מתערבבת עם העולם. ללמוד איך להתערבב עם העולם בלי לפחד לאבד את עצמי. לשמור על האמונה והידיעה שאני תמיד שלי, וזה לא אומר שאני לא יכולה להיות גם של אחרים. גם של העולם.
***
מרגישה איזה תסכול שמוכר לי, מוכר לי מהשנים האחרונות, אבל תכלס עוד אחורה. הפער הזה, בין איך שאני רואה את הדברים בבהירות, ורוצה לגרום למי שמולי להבין, לבין המציאות שבה לא רואים בשיט את מה שאני רואה. וזה מוזר, זאת תחושה מוזרה, כששוב ושוב אני נתקלת באנשים האלה. זה מערער את תחושת המציאות. אחרי ט' המציאות שלי התערערה לגמרי. שיחקתי שם עם השפיות שלי בהרבה מובנים. השפיות שלי הייתה על קו האש. כי אני מושכת אלי את האנשים האלה שרואים את העולם בצורה הזאת, שרואים אותי בצורה הזאת. אז קל לטעות ולחשוב שככה אני, שככה המציאות, שאני המשוגעת. זו אחת הצורות הקשות ביותר של אלימות, לגרום לך להרגיש משוגעת. וכששוב ושוב אני פוגשת אנשים כאלה, אני מתחילה לתהות אם אני משוגעת.
אני לא משוגעת.
