והנה תוגת שבת הגיעה. היא התחילה מתחושת עצב כבדה בעצמות וחרדה, תחושות שעדיין לא הצלחתי להתרגל אליהן או להכיל. אבל אז בדרך לאוטו חשבתי על זה שאבא שלי יכול לחטוף התקף לב ולמות בכל רגע נתון והרגשתי את העצב מבקש לצאת מהעיניים בשטף. אבל הייתי איתו והוא לא מקום שאני יכולה להתייפח לידו. עכשיו אני עומדת בתחנת האוטובוס והעצב שוב נבלע פנימה, והדמעות לא מגיעות. אולי על האוטובוס, זה אחד המקומות האהובים עלי לבכות. משרת את הנרטיב של "אני מתחבאת אבל תמצאו אותי". אבל גם בלי קשר, טוב לי לבכות בתנועה. באוטובוס, בנהיגה, כשאני עושה כלים, כשאני הולכת ברחוב.
**
במקלחת הופיעה המחשבה, יש מצב שאני בפוסט טראומה בעקבות ט? או יותר נכון, שהיא עוררה את הפוסט טראומה שלי? כל הזמן הזה חשבתי ששנה א' שהגיעה אחרי שרשרת אירועים מטלטלים עשתה את זה, גרמה לי להיות מוצפת יתר על המידה, לחושים שלי להתפוצץ מרוב עודף גירוי (בקטע זוועה). אבל פתאום אני חושבת, רגע. מעולם לא פחדתי מנשים והיה לי קשה לסמוך על נשים כמו שקשה לי בשנתיים האחרונות. חשבתי שזה קשור לפרידה, וברור שזה גם קשור, הקושי לפתוח את הלב ולסמוך, כי אני פוחדת שיגמר ואני אשאר שוב עם אדמה שמוטה תחת רגליי.
אבל
פתאום קלטתי כמה פחדתי מנשים בתקופה האחרונה. כמה בקלות נכנסתי למקום מאד קשה מול נשים. זא בצדק, היו כמה נשים שהגוף אותת לי להתרחק מהן וזה היה נכון וחשוב וטוב שהקשבתי.
אבל
התגובות שלי היו חריפות, והן מעולם לא היו ככה לפני כן. לא שזכור לי.
ט'. יכול להיות שהיא עוררה את הפסטרמה שלי? חמישה ימים רוויי טריגרים, שנגמרו ב24 שעות חסרות שינה ובט' אחת על סף התקף פסיכוטי, מסתכלת עלי במחשבה שקראתי לגברים לבוא לאנוס ולרצוח אותה. מתה מפחד. העיניים שלה מתות מפחד. ממני. אחוזת אימה. ממני. אני הייתי סכנה וידעתי טוב מאד בגוף מה המשמעות של זה יכולה להיות. האינסטינקט ההישרדותי המדהים שפרץ ממני באותם רגעים, כאמור אחרי 24 שעות ללא שינה. הקול השקט, הרגוע, לשמור מרחק, לא לעשות אף תנועה חדה או פתאומית, אני חושבת שגם ידעתי להביט לה בעיניים. להשתדל להעביר לה את המסר שהיא בטוחה ושלא אפגע בה, לנסות שמשהו קטנטן יעבור דרך הטירוף שהיא הייתה שבויה בו. כל זה תוך שאני זוכרת טוב מאד את הסכינים הגדולות שנמצאות מחוץ לחדר השינה במטבחון הקטן.
נשמע הגיוני שזה יעורר בי פוסט טראומה שמבוססת על ילדות בצל אלימות מצד אישה כלפיי, נכון? (פליז אל תענו)
אחרי הלילה הזה ט' טסה חזרה לביתה ואני חזרתי להוסטל וחטפתי התקף חרדה מחריד. למה אני מספרת על זה פה? זה אחד הדברים הכי הכי אישיים וחשופים שלי. סיפרתי את הסיפור הזה לאנשים מסוימים בחלקו, אבל מעט מאד פעמים סיפרתי את כולו. אחרי שהיא טסה הביתה הסתובבתי במשך ימים ופחדתי מנשים. הרגשתי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחת.
אני חושבת שאולי זה עדיין מלווה אותי. אני בטוחה שלא עיבדתי את המקרה הזה. בקושי דיברתי עליו עם הפסיכולוגית שלי. ואשכרה כעבור כמה שבועות טסתי אליה ל8 ימים. הם היו כבר פחות מחרידים אבל חושבת שהם השאירו אותי עם חרדות שקשורות במיניות, משהו שקלטתי שבוע שעבר. זה קטע כזה, כשמישהי חוטפת התקף חרדה כל פעם שאת נוגעת בה, זה עלול להמשיך ללוות אותך.
לכתוב את הדברים האלה ככה פתאום, שם אותם בפרספקטיבה אחרת. אני כאילו קצת מזלזלת בכל מה שקרה, או לא רוצה לנפח את זה, או פוחדת שאני מגזימה. אבל, כאילו, הנה זה כתוב פה שחור על גבי לבן הדברים שקרו. זה נשמע מבעית. זה נשמע נורא. זה נשמע ממש רע. ממש ממש רע. הפסיכולוגית שלי סיפרה לי לאחרונה על רגעים בשנתיים האחרונות שהיא פחדה עלי ודאגה לי, אבל השתדלה לסמוך על הדרך, להאמין שאני צריכה להשתפשף עם הנקודות קצה האלה ושאצליח למצוא את דרכי חזרה. שאלתי אם היא יכולה לתת דוגמה לרגע כזה, והיא אמרה, למשל, רציתי לזעוק לך "אל תטוסי אליה, אל תטוסי אליה". אשכרה פאקינג טסתי אליה אחר כך אלוהים ישמור פאק. פאק. אני לא מאמינה שעשיתי את זה. אני גם מאמינה מאד. אבל אלוהים אדירים.
קיצר. אני צריכה לדבר עם הפסיכולוגית שלי על זה, כי משהו התעורר בי. הפחד העמוק מנשים התעורר והוא נוכח ומלווה אותי.
מעניין אם ומתי אני אלך לפסיכיאטר לקבל אבחנה לcptsd. זה משהו שמפחיד אותי, שהוא יגיד שאין לי כלום. זה יפרק אותי. כי אני יודעת, אני יודעת מה עברתי בחיים, אני יודעת מה חוויתי, מה הרגשתי. אני יודעת מה אני מרגישה היום.
*
טוב זהו יש לי בחילה מהנסיעה ויש תינוקת שצועקת לידי אלוהים ישמור. ממש רציתי לראות את הגמר עם חברותים ועכשיו אני בדרכי. אני גמורה מתה, לא נחתי לרגע היום, המוח שלי מטוגן מלכתוב את העבודה הזאת בפילוסופיה שוואלק יצאה מהזה סבבה. היה לי כיף להפעיל את המוח ככה, אני כבר לא ממש עושה את זה, ואפילו נהיה לי איזה פחד סביב דברים שקשורים ללהרגיש מטומטמת. אבל כתבתי 3 עמודים וכנראה שגם המטומטם שלי חכם מהרגיל. לא חשוב, העבודה הזאת לא חשובה, העיקר שעשיתי אותה. יאללה תוגת שבת בואי לשטוף אותי ותני לי לבכות.
