שדה פרחים

אמרו לי דברים יפים היום

יפים היום

אני רוצה לתעד שלא אשכח

אני עדיין סגורה וקשה להיכנס אלי

זא אפשר להיכנס, אני מכניסה, אבל אני יודעת שיש בתוכי יותר מרחבים והם כרגע לא נגישים

וזה בסדר

זה באמת בסדר

עדיין התרגשתי, עדיין דמעתי, עדיין אמרו לי דברים מאד יפים שנכנסו

עשינו שיעור פרידה ועברנו ואמרנו דברים טובים אחד לשני

כמה אנשים שונים אמרו שאני גורמת להם להרגיש בטוחה

בטוחה

בטוחה

מישהי אמרה לי אמא אדמה, ושאלתי אותה, אמרת עלי את זה? את רואה בי אדמה? והיא אמרה, כן, אני רואה בך גם אדמה

זה ריגש אותי עמוקות

שיש בי אדמה

יש בי אדמה עד כדי כך שהיא שופעת ממני החוצה וניכרת לאחרות

ישר באות מחשבות, משחזרת זיכרונות, על כל האנשים שלא הייתי בטוחה להם, על כל הרגעים

מחשבות על ב', אם הייתי בטוחה לה

מחשבות על לאחרונה, אם אולי גם אני לא הייתי בטוחה לה

זה לא שאלות שמקדמות אותי, הן לא שאלות סקרניות, הן לא שאלות שבאות עם קשב, הן שאלות שבאות עם אצבע מאשימה מלפנים דוהרת לקראתי

ואני לא רוצה ככה, אין בי התקדמות בלי רוך, אין בי התרחבות בלי רוך, אין בי צמיחה בלי רוך

זאת תובנה שנפלה לי בקורס בצבא לפני 6 שנים, אחת התקופות הכי קשות בחיי ואיזו נקודת התחלה במסע הרוחני שלי. התוודעתי למודעות, לפתח את המודעות, להביט בדפוסים שבי, להביט פנימה, וסבלתי. כל כך סבלתי. אלוהים כמה שסבלתי. עד רגע אחד מסוים שנפל לי האסימון - מודעות בלי חמלה לא שווה כלום. זה היה אסימון תיאורתי שלקח לו עוד שנים לנחות גם בפרקטיקה ובגוף, אבל הוא היה כל כך משמעותי. זה המסע שלי, לתת מקום, להביא רוך, עיניים טובות. קראתי לפני כמה ימים משהו שכתבתי לפני 5 שנים, היה קצת קשה לקרוא את זה בלי שיפוט כלפי הילדונת שהייתי, אבל בין היתר כתבתי שם שאני מרגישה שחלק מהמסע והשליחות שלי זה להביא מרחבים לא שיפוטיים לאנשים, מרחבים שהם יכולים להיות בהם הכל, כל מה שהם. להתחבר לעצמם, לתת לעצמם מקום. זאת חתיכת הבנה מטורפת ומדהים שהגעתי למחשבה הזאת בגיל 20, וכמה אני שוכחת אותה. אני מרגישה שזו גם הכמיהה העמוקה שלי ביצירת האמנות שלי, אפילו שכבר תקופה אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי קצת שם, שוכחת מה חשוב לי ומה מהותי לי. היום י' החמוד אמר לי, שאני מביאה המון פגיעות לתוך היצירה שלי, וזה השיט, זה מה שחשוב בסוף, זה התכלס. להיות עם מה שיש עכשיו בהווה. ו' אמרה לי שאני נותנת לה השראה להראות חולשה. זה הפתיע אותי נורא. לא חשבתי שאני מראה חולשה, אני בשיפוט על עצמי שאני מחזיקה מאד, שאני לא מספיק מאפשרת לעצמי להיראות בקשיים, לא מספיק מאפשרת לעצמי להיתמך, לא מספיק מראה את עצמי בפגיעותי ובמה שאני שופטת כחלש. אבל כנראה שאני עושה המון, שאני מביאה המון, שאני מראה המון מעצמי. איזה דברים מדהימים הם אמרו לי.

אז כן. אני מרגישה שזה המסע שלי, להביא עוד רוך, לפתוח בתוכי ועבור אחרים מרחבים שמאפשרים לנו להיות אנחנו, עם כל מה שיש בנו עכשיו. האמת שאני לא מרגישה שאני עושה ממש פעולות אקטיביות כדי לעשות את זה עבור אחרים. אני מרגישה שככל שאני מרחיבה את המקום בתוכי עבורי, ככל שאני מביאה לעצמי עוד רוך, ככה הוא גם מוקרן עוד החוצה, ככה הם פשוט מרגישים את זה ממני, בלי שאני עושה שום דבר מיוחד, או לפעמים אפילו מודע. ככה יש בי עוד מקום לאחרים. וזה חתיכת פרדוקס, או עשוי להיראות ככזה. ככל שאני נותנת לעצמי יותר מקום, ככל שאני לוקחת לעצמי יותר מקום, יש יותר מקום גם לאחרים? זה קטע. אני חושבת על התחושות שלי לגבי גבולות בימים האחרונים, על כמה קשה לי להציב גבולות מסוימים, על כמה אשמה עמוקה אני מרגישה כשאני מציבה גבול מול מישהו. כמה פחד שאני פוגעת בו עם עצם הגבול שלי. וזה מתחבר לי, ככל שאני יותר שומרת על עצמי, דואגת על עצמי, יש בי יותר מקום לקבל את העולם. אני מרגישה שהמסע של להביא רוך הוא גם לטשטש את הקצוות החדים, את הצורך למצוא את התשובות הנכונות, את הצורך לדייק כל הזמן. הדיוק מגיע מעצמו, הוא תוצר לוואי, הוא לא המטרה. ככל שאני נותנת לעצמי להיות עם מה שיש, ברכות, ככה אני גם מבינה מה מדויק לי, ככה התובנות מגיעות בקלות, בלי הפעלת כוח, בלי מאמץ.

חושבת על לפני.. שלוש שנים? כשרק התחלתי להשתמש במילה הזאת, רוך. כמה היא הייתה לי קשה, כמה שיפוט היה לי כלפי עצמי כשלא הצלחתי להביא רוך לעצמי, כמה נוקשות הייתה שם. לאט לאט לאט לאט, כמו מים שחוצבים בסלע. אפילו שכמה שנים זה לא באמת לאט. אני יודעת שיש אנשים שחיים שלמים בלי להגיע למקומות שאני הגעתי אליהם בגיל 25. מטורף לחשוב מה עוד מצפה לי.

ויהיה מעניין להבין איך כל הדברים האלה יפגשו את האמנות שלי. זה כל כך קשה, להחזיק את זה לאורך כל כך הרבה זמן, להראות את אותם הדברים לאותם האנשים. י' אמר כמה הוא מעריך את זה בי, את זה שאני נשארת עם משהו ולא משחררת ממנו, באופן כמעט אובססיבי. צוללת לתוכו. עם כמה כאב זה מפגיש. וזה נכון, וקשה שלא ללכת לאיבוד כשאני כל כך הרבה זמן בתוך אותו הדבר, ואותן העיניים מביטות בו. כן סבבה הנה שוב אני מראה פגיעות עמוקה ואינטימיות. אבל כאילו, כן, זה מה שאני מתעסקת בו. זה מה שאני עסוקה בו, להיראות בפגיעותי, בגדולתי, ביופיי, בנזקקותי, להיראות בכל כולי. להראות שאפשר להיות כל כולי ושהעולם לא יקרוס. להזמין אתכם גם להיות איתי, כל כולכם, או עד לאיפה שתרצו להיות, עד איפה שתרצו להראות את עצמכם. להביט בי זאת ההסכמה להביט בעצמכם. אני חושבת שאני מבינה את זה עכשיו פתאום. לבקש שתביטו בי, זה גם לבקש שתביטו בכם. אי אפשר לראות אדם כל כך חשוף ופגיע בלי להרגיש את הפגיעות של עצמכם. ויש אנשים שאני לא יורדת להם חלק בגרון, אני מבינה את זה. יש אנשים שלא מסוגלים להביט בעצמם באופן שבו אני מזמינה. ואני לא מרגישה שאני דורשת את זה, אני לא מרגישה שאני כופה את זה, כמו מישהי שאמרה לי לאחרונה. זאת הזמנה, אפשר להסכים לה ואפשר לסרב לה. כמובן, אני רוצה להבין איך לאפשר לאנשים את המרחב להסכים לה, אני מנסה להבין איך ליצור מרחב שמאפשר את האומץ להתמסר לי, להיות נוכחים איתי. אני עוד לומדת וזה ממש בסדר, וזה יהיה מסע של חיים שלמים, למידה של חיים שלמים. אני מאחלת לעצמי לא לחשוב אף פעם שהבנתי, שזהו זה, עכשיו אני יודעת איך לעשות את זה. מאחלת לעצמי כל הזמן להיות בקשר ובלמידה מול המקום של להזמין אנשים לראות את הלב שלי, ולהזמין אנשים לשים בידיי את ליבם. זה יקר, זה יקר מאד.

לשים את ליבי בידכם.

לבקש את לבכם בידי, אבל קודם לשים את לבי בידכם

להראות לכם

שאפשר להיות חשופים

וגם להמשיך לפעום

**

האמת היא, שהיום היה יום ממש לא קל. הייתה בי הרבה חרדה בבוקר, שקצת נרגעה בעקבות שיחה עם בחור מתוק בצ'אט. אבל היום המשיך לא טוב, הרבה הרבה חרדה, הרבה אשמה. חזרו המחשבות המנקרות, או כמו שפעם קראתי לזה "הכלבים נובחים", המשפט האוטומטי שכבר ממעט לבקר אותי - אני שונאת את עצמי. היה לי קשה מאד להיות בתוך הראש היום. ואז אחהצ היה את השיער מרחיב הלב ועכשיו יותר נעים לי. אני באיזו השראה אפילו, לקחתי דרכים ארוכות הביתה וליטפתי שיחים.

אין מנוחה בימים אלו. ליטרלי אין לי זמן בלוז למנוחה, אפילו בסופש עבדתי. היום היו לי רגעים מאד קצרים של מנוחה והייתי כזה, פאק, נכון, שכחתי מזה. אני זקוקה לזה. יש כל כך הרבה מה לעשות, גם עכשיו אני מתלבטת אם להכין לי משהו שיהיה לי כיף לאכול מחר שלא אדחוף עוד אלף לחם ויהיה לי כואב בטוסיק. ויש קולאז' שרציתי לעבוד עליו עכשיו. וגם אני ככ עייפה והגעתי הביתה רק לפני שעה. קיצר. כרגיל מסתמן שאני יודעת להיות בשני מצבים בלבד, לו"ז שוחק עד דק בלי רגע לנשום, או בטלה מנוונת מעוררת רגשות אשמה שגורמת לי לרצות למות. האמת ששני המצבים יכולים להוביל אותי ללרצות למות.

טוב, לחיי האיזון. אני לא הולכת לבשל עכשיו.

כתבתי פה דברים שממש הרחיבו לי את הלב. איזה כיף שהמרחב הזה קיים. ותודה גם למי שחולק אותו איתי לכמה רגעים, שקורא אותי ואת מה שמתחולל בי. גם זה מרגש אותי. מודה לכם.