שדה פרחים

החיים קורים לי ואני מנסה לתפוש את כולם לתפוס את כולם להבין להחזיק אצלי חזק להבין לראות

הכל חוזר לקושי שלי עם אורגזמות

התחושה היא אותה תחושה

קשה לי להרפות ולתת לחיים לקרות לי

בלי להבין בלי לראות בלי להחזיק הכל אצלי קרוב

זה קשור גם לצורך שלי לשים הכל במילים, שדומה לצורך שלי לנהל את התחושות שעולות בי בעונג מיני, להבין איפה הן קורות, לשים אותן בקופסאות

והמילים, כל פעם שאני רואה מופע מוצלח אני ישר חושבת על המילים לתאר את מה שאני מרגישה, תוך כדי שאני רואה המילים כבר מתנסחות, איך אתאר אחר כך מה חוויתי

אני חיה מילים

זאת ברכה אדירה, המילים שנובעות ממני, ברכה עבורי, ברכה עבור אחרים

חזרתי אחורה לטקסטים שכתבתי לפני חצי שנה ואני נדהמת מההבנות שניסחתי, מהרהיטות, מהבהירות. תמיד לקרוא את עצמי, אפילו יום אחרי, זה כמו לקרוא מישהו אחר. כשאני כותבת אני נכנסת למקום אחר, לflow תודעתי אחר.

אבל הן אליה וקוץ בה. הן מגבילות אותי, תודעתית. הן כלי עוצמתי להרחבת התודעה אבל יש להן תקרה. הן לא יכולות להיות הכלי היחיד. וקשה לי שלא לראות את העולם רק דרך מילים, רק דרך הניסיון שלי לנסח לעצמי חוויות, תובנות, את עצמי. כמעט ואין לי רגעים שאני לא מנסחת, אלא נותנת להם להיות. להתבשל. להבשיל לכדי אורגזמה שאני לא יכולה להסביר במילים. זה העניין, אפשר לנסות לתאר רגשות, לתאר הבנות עמוקות של הנשמה, אבל הן אף פעם לא יהיו הדבר עצמו. ולפעמים אני מתמקדת במילים במקום להרגיש את הדבר עצמו. הא, מחשבה מעניינת. לא יודעת אם חשבתי על המילים שלי בתור מנגנון הגנה של אינטלקטואליזציה. זה מבלבל, כי אני כל כך חכמה ורהוטה ורגישה, קשה לראות איך המנגנונים הנבונים של המוח משתמשים באיכויות האלה כדי להימנע מלהרגיש. זה מצחיק, לנסח רגשות כדי להימנע מלהרגיש.

**

הימים האלה קשים לי מאד

אין לי רגע לנשום, רגע

אין לי אפילו זמן לשבת לנסח לעצמי מחשבות על הפרויקט שלי, אני רק נכנסת לזמני סטודיו, אולי זה בכלל לא רעיון טוב. זה מתחיל להכביד עלי, ונותן לי תירוץ מצוין להימנע מהבירוקרטיות שנמנעתי מהן בקבוע עד עכשיו, רק שעכשיו באמת אין לי זמן להתעסק בהן. הבעיה שכל פעם שאני נזכרת בהן עכשיו אני חווה חרדה גדולה יותר.

הייתי אמורה לעבוד עכשיו על הגשה אבל אני שוכבת גמורה במיטה. אין לי רגע לעבוד עליה היום, ועשיתי טעות שקבעתי חזרה של מישהי כי הרגשתי לא נעים. לא לעשות דברים כי לא נעים. לא לעשות דברים כי לא נעים.

טוב זה לא עוזר לי לחשוב על כל הדברים שמלחיצים אותי. לאט לאט. שווייה שווייה.

בסוף היום יש לי את הקבוצה שלי. בשבועות האחרונים אני כל פעם חושבת לוותר אבל כל פעם כל כך שמחה שהלכתי. היום במיוחד היא רלוונטית לי. אבל אין לי כוח ליום הארוך הזה ולתקיעות שאני חווה בסטודיו.

טוב. צריך להקים את עצמי.