שדה פרחים

בכיתי היום בקבוצה כששיתפתי

בכי כזה שאי אפשר להחזיק ויוצא יחד עם המילים שאי אפשר להחזיק

אחר כך סיימתי ואמרתי תודה וכשאמרו שאוהבים אותי הקול בחדר היה כל כך רם, הרגשתי שכולם היו איתי בשיתוף שלי

אחר כך הרגשתי את הבכי חסר השליטה מתחיל לעלות אבל לא יכולתי לבכות ככה בקבוצה וגם לא רציתי לצאת החוצה ולהיות לבד ולבכות

ותוך כמה רגעים הוא נבלע פנימה ואני נשארתי עם עוד קצת חרדה בחזה, שהתחילה ברגע שאמרתי לעצמי שאני הולכת לשתף

היה לי מאד קשה לשתף, אני שמה לב שקשה לי מאד לשתף על נשים

אני חושב שזה קשור בשפיטה שיש לי כלפי עצמי, על העיסוק הלעיתים כפייתי בנשים, שפיטה על הניסיון למלא את הבור בלב שלי באהבת נשים

וכל פעם שאני משתף משהו שקשור בזה אני פוחד שהם כולם רואים כמה אני פתטית וכמה אני זקוקה וכמה הנפש שלי פצועה

מה שהכי שבר לי את הקול היה שאמרתי שאין בי אמון, אני לא מאמינה, אני לא מאמינה שאצליח להרגיש בטוחה עם נשים, לא סומכת, לא מאמינה. זה היה כל כך כואב להגיד ולהרגיש. כמה שאני מרגישה לא מוגנת בתקופה האחרונה, כמה קשה לי לסמוך. וכמה דפוסי המשיכה שלי כאלה חזקים ולוקחים אותי למקומות שלא נכונים לי.

זה הזוי פתאום לראות את זה בצורה כזאת בהירה. לראות את זה ואין לי פאקינג מושג מה אני עושה עכשיו. מישהי אחריי שיתפה על איך אחרי שנים של להיות בדפוס המשיכה הבעייתי שלה, לאט לאט, משהו קרה. והיא לא ידעה לשים על זה את האצבע, אבל פתאום דברים השתנו. ושהדגש הוא באמת על הלאט הזה. אני מרגישה שחלק מהדגש הוא גם על להיות איפה שאני נמצאת עכשיו, לא לנסות לחשוב הלאה, מה לעשות עם ההבנות, איך להשתחרר מהדפוסים. להיות איפה שאני נמצאת עכשיו, עם כל רגש שיש, עם כאב גדול על הילדה הקטנה שמחפשת אלימות כי זה מה שהיא מכירה. עם הניתוק, עם האפאתיות. להיות איפה שאני נמצאת. והדרך תוביל אותי לאן שאני צריכה להגיע. אבל אני לא רוצה לחשוב על ההמשך, אני לא יכולה לחשוב על ההמשך, זה רק שובר את רוחי. צעד צעד. רק להיום.

אני חושבת שחלק מהעניין שקורה הוא לראות את איך שהתנהגתי עד היום, את המקומות שהלכתי אליהם עד היום, ולראות שהם לא מיטיבים איתי יותר. לראות שהם לא עושים לי טוב יותר. שאני לא רוצה להרגיש ככה יותר, כמו שהרגשתי. אבל לראות את זה באמת בצורה בהירה. אני לא רוצה להרגיש כל כך אשמה יותר. אני לא רוצה לחוות כזאת פוגענות יותר. אני לא רוצה להרגיש כל כך פוגענית יותר. אני לא רוצה ללכת על ביצים או להיות במתח מכל דבר שאעשה או אגיד יותר. אני לא רוצה להטיל ספק ברגשות ובחוויות שלי יותר. אני לא רוצה להרגיש שהאהבה שלי מוטלת בספק יותר.

אני ראויה ללהרגיש בטוחה, ראויה להיות מקום בטוח, ראויה לאהוב מאד, להיאהב מאד. ראויה לאהוב את עצמי מאד, לשים את עצמי במקום הראשון, לשים את הביטחון שלי והרווחה הנפשית שלי במקום הראשון. ראויה למשוך אלי אנשים שהביטחון שלי יהיה בראש מעיניהם. כמו שהקראתי היום בתיאום מושלם עם מה שאני חווה,  אבחר לאהוב אנשים שיודעים לאהוב ולקחת אחריות על עצמם. אהיה אדם כזה גם כן. אמן.

תודה על איפה שאני נמצאת.

**

נזכרתי פתאום שלפעמים לפסיכולוגית שלי מתפלק דברים שהיא לא אמורה להגיד

שיפוט על אנשים בחיים שלי שיוצא לה אוטומטית

היא עוד מישהי שכועסת כשאני לא מצליחה

בכלל בפגישה האחרונה נגעתי באיזו נקודה מאד כואבת של למה אני לא מצליחה לכעוס, כמה הכעס שלי מרגיש לי אלים והרסני והורס ומחריב, כמה כשאני נותנת לו מקום הוא משתלט עלי ואני לא רואה בעיניים

בכל מקרה אני נזכרת שהתפלק לה בפגישה האחרונה

אני לא זוכרת בדיוק מה זה היה, אבל היא התנצלה אחכ על השיפוטיות שיצאה ממנה, אותי זה בעיקר הצחיק

זה נחמד איך שהיא מגוננת עלי לפעמים

הרבה פעמים היא צודקת, הגלגול עיניים שלה אתמול היה מוצדק

ונותן לי ולידציה לתחושות שאני לא מצליחה לתת להן מקום ותוקף