מוצאת את עצמי תוהה אם פקפקו בכנות שלי, בכוונות שלי, בלב שלי. חרדה עולה ואני ישר מנסה להרגיע אותה, להגיד לא הכל בסדר, אבל הנה יש פה רגע מרווח להתבוננות.
אני מגלה שזה אחד המקומות הכי מתעתעים בנפש שלי, מקום מוסווה היטב. שלא יאמינו לי שאני אוהבת. שאכפת לי. אני משערת שמתוכו אני פועלת ככ חזק להיות ביחד ולהראות שאני רוצה להיות ביחד, מתוכו הפחד להציב גבולות, הפחד לרצות וליצור נפרדות. כי אם אני רוצה גם לבד אז אני לא באמת רוצה ביחד.
זאת הבנה שאני מכירה כבר זמן, שאם אני מבקשת נפרדות אני פוחדת שהצד השני יכעס עלי או יחשוב שאני לא אוהבת מספיק. אבל עכשיו יש משהו קצת אחר, ההבנה מגיעה עמוק יותר, אני שמה לב יותר לניואנסים שלה. היא יושבת על מקום של אמונה, שהוא כבר עמוק הרבה יותר. שלא מאמינות לי, לא מאמינות שאני אוהבת, לא מאמינות שאכפת לי. אם לא מאמינות אז מה אני, שקרנית?
אחד הרגעים הכי שוברי לב ושהכי הפתיעו אותי, היה אחרי שסיפרתי לא' שנדלקתי על מישהי והיה לנו יום של שיחות נורא קשות, במהלכו נשברתי בשלב מסוים ובכיתי את חיי והתחננתי שתאמין לי שאני אוהבת אותה. לא ידעתי מאיפה זה בא, זה הגיע ממקום נורא עמוק שלא הייתה לי גישה אליו עד אותו רגע.
זהו מחשבה קצרה לבוקר.
**
אני מסתכלת בסרטונים מהחזרה אתמול. מה שאני עושה יפה כי אני יפה? לא נראה לי. זה סוג אחר של יופי בכל אופן, מה שיפה. הריכוז שלי. כמה שאני נוכחת. נראה לי שזה העניין. אבל גם אני ממש יפה בסרטונים, כאילו, בגלל זה זה יפה? לא, לא נראה לי. נראה לי שזה באמת הריכוז. טוב אני לא נכנסת עכשיו ללופ.
אני בנקודה לא קלה בכלל. אולי אני צריכה פשוט לשהות בה ולעבור דרכה ולצאת מהצד השני. אני לא מאמינה בשום דבר שאני עושה, לא מאמינה בחומרים, לא בא לי להראות לאף אחד את עצמי, לא בא לי להיראות. זה מפספס את המהות של מה שאני רוצה לעשות ואני במילא לא מצליחה להבין מה המהות. זה מקום שנורא קשה להיות בו אוף. אולי אני אדבר על זה עם המורה האהובה שלי היום, היא תמיד יודעת מה להגיד לי ואיך לתת לי כוחות. מאחלת לכולם אדם כמוה בחיים.
היום אני חותכת מוקדם הביתה. די חלאס. אני צריכה מנוחה אני לא יכולה להמשיך להתחרפן בתוך הראש של עצמי. היום אין חזרות ואין כלום. אולי אני אתחיל את הספר שהיא הביאה לי, אולי הוא ייתן לי השראה, או מילים לתחושות שלי. באמת אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי בחיי. ההקדשה גם מרגשת אותי, אפילו שעכשיו היא עושה לי עצוב.