המתוקה שאנחנו שולחות זו לזו מכתבים קוליים (אתמול בלילה קיבלתי הקלטה של 13 דק והחרדה שאני יותר מדי ושאני לא באה לה בטוב נרגעה), הפילה לי אתמול אסימון משמעותי שמביא לי חמלה לעצמי.
דיברתי על מה ששמתי לב אליו עם מילים, שאני משתמשת ביכולת שלי לנסח את הרגשות שלי ולהבין דפוסים ולנתח, כדי להימנע מלהרגיש את הרגשות. מנסחת רגשות כדי לא להרגיש אותם.
והיא אמרה משהו כל כך יפה. שהיא חושבת שאולי זה מגיע מתוך מקום של הצפה, שאנחנו לא יודעות בעצם איך להתמודד עם הרגשות העזים והם מציפים אותנו אז אנחנו מנסות לנקז אותם. כמו לראות שקיעה מרהיבה ולצלם אותה, כי אנחנו לא יודעות איך להכיל את היופי.
וואו, מה זה עשה לי בפנים. לקח לזה רגע, שמעתי את ההקלטה כמה פעמים, ופתאום משהו התבהר לי.
אני באמת מרגישה בעוצמות כל כך גבוהות הכל, אני מרגישה את העולם כל כך חזק, לפעמים נדמה שאין עור שמפריד ביני לבינו, אין שכבת הפרדה, הכל נכנס בי. אני מאד מאד רגישה. אני לא יודעת למה, אם נולדתי ככה, אם זה הטראומה, אם זה גנטי, תורשתי, נרכש. לא יודעת. אבל זה המצב, ואני לומדת לאט לאט בשנים האחרונות להבין את זה, לקבל את זה, להפסיק להתייחס לזה בתור תקלה בייצור. חווה עדיין הרבה קושי שם, בלא להתייחס לזה בתור משהו מקולקל בי. בכל אופן. אני חושבת שהמוח פיתח כל מיני מנגנוני התמודדות ממש חכמים כדי להתמודד עם זה. אחד מהם שהתחלתי לשים לב אליו בחודשים האחרונים הוא הניתוק, אבל אני לא אכתוב עליו עכשיו. ומה שאני לפתע רואה, הוא איך המילים הן מנגנון ממש מתוחכם להתמודד עם הצפה. שילוב של אינטליגנציה גבוהה, חסך אוראלי חזק וכישרון מולד ותורשתי למילים גרם לי לשכלל את יכולות הניסוח והתיאור שלי מאד מאד. דרך המילים אני מוצאת דרכים לנקז את הרגשות העוצמתיים שאני חווה, למסגר אותם אולי, לנהל אותם? קשה לי לנסח עכשיו. עוד קשה לי לנסח את התובנה הזאת, עוד אין לי את המילים המדויקות עבורה, היא חומקת ממני. אבל רציתי להניח אותה רגע כדי שלא אשכח.
זה מביא לי גם הרבה חמלה לעצמי, כי במקום להגיד - את מתחמקת מלהרגיש, אני רואה כמה הרבה אני מרגישה, כמה זה מציף אותי כל כך הרבה מהזמן, ושמדובר במנגנוני התמודדות ממש מתוחכמים. יש בי הרבה ביקורת על עצמי על המילים, שאני מדברת מלא, שאני כותבת מלא והכל וכל דבר שחולף לי במוח, שאני לא יודעת להיות לבד עם עצמי וחייבת לכתוב ולדבר מלא. ופתאום להבין שזה גם דרך להתמודד עם ההצפה, זה חזק. בשבועות האחרונים אני מקבלת הרבה שיקופים לכמה שהמילים שלי רצויות, משמעותיות, נותנות מתנות לאנשים. כמה קשה להרגיש את זה אוף. יש הרבה נדיבות במילים שלי. למה אני רואה בהן משהו מעיק? משהו נוירוטי? לא רצוי? שמעיד על תחלואה? תחושות קשות, מאד קשות.
נושמת. המסע הזה בחיים האלה לא קל. רואה כמה אני כואבת, כמה אני כמהה להיות אני, בפשטות. כולי אני. המסע הזה של להביא רכות לחיי, לעצמי. לנהוג בי ברכות. רכות. רכות.
הייתה לי תובנה בקבוצה השבוע, דיברנו על שליטה מבוססת פחד, ומישהי אמרה על איך היא משתמשת בשליטה מבוססת פחד כלפי עצמה. פוף. כמה חזק זה היה. אני רואה כמה כוח אני מפעילה כנגד עצמי, כמה ביקורת, כמה כל דבר שאני עושה לא מספיק. לא מספיק דואגת למשימות, לא בת מספיק טובה, אחות מספיק טובה, לא עובדת מספיק קשה על היצירה שלי, לא שותפה מספיק טובה, לא חברה מספיק טובה, לא נכדה מספיק טובה. הכל לא מספיק, הכל אני צריכה להיות עוד. לא עובדת מספיק קשה על ההתפתחות האישית, על העבודה הרגשית. איך זה יכול להיות? זאת לא האמת, זאת לא יכולה להיות האמת. אני עושה כל כך הרבה. אני לא מפסיקה לעשות, אני בעשייה אינסופית, עושה כל הזמן. אני עושה כמיטב יכולתי, נותנת את כל מה שיש בי. לא יכול להיות שזה לא מספיק, לא ברור לי איך נראה מספיק אם מה שאני זה לא מספיק.
כמהה פשוט להיות איפה שאני עכשיו, ושזה יהיה מספיק, ושזה ירגיש טוב, ושלא ארגיש שאני צריכה להיות בשום מקום אחר, או שום אדם אחר. זה כל כך כואב להרגיש את זה עכשיו.
יש מקום בפנים שמרגיש כמו לרחף במים צלולים, כמו לשכב על אדמה חמה ויציבה, כמו רוח שמלטפת את העור, כמו אור להבה במדורה. יש כזה מקום בפנים. אני יודעת אותו. אני מכירה אותו. הוא זיכרון עמום שאני מרגישה בגוף, מרגישה בנשמה שלי. מרגישה שהדרכים אליו עמוסות ערפל, אבל אני יודעת שהוא שם בפנים. אני עורגת לו, עורגת לצלול בתוך המים הזכים האלה. אני רוצה לתאר איך המים האלה מרגישים, אבל אני לא מצליחה. מרגיש נכון. אני מרגישה נכון. רוצה להרגיש שאני, כאן, עכשיו, בדיוק כל מה שאני אמורה להיות. להרגיש את האהבה השקטה שעולה משם.
