אני כבר לא רוצה נשים שמחוללות סערות בחיי
אולי בין היתר בגלל זה קשה לי להרגיש חרמנות בגוף, כי יש בזה משהו סוחף, שמרגיש לי חסר שליטה, אולי אני פוחדת שזה יסחוף אותי לסערה שלא אדע מה יקרה בה
בכל אופן
אני חושבת שאני פחות ופחות מעוניינת בסערות האלה בחיי
ואז אולי עולה השאלה
איפה הליבידו? איך הוא מתעורר שלא מהסערות המסעירות האלה?
אני חושבת גם אני לא רוצה להיות אישה מחוללת סערה בחיי יותר
שזו הבנה די משמעותית. נראה איך וכמה ובאיזה קצב היא תרד לגוף וללב מהמוח. אבל גם בפני עצמה זו אמירה משמעותית.
רואה איך יש בי איזו אוטומטיות להישאב לאובססיביות כלפי נשים מסוימות, נניח זאת משנה א או הבחורה עם ההקלטות, כשמצד שני יש בי גם איזו לאות מהדפוס הזה. איזה מוכנות, או לפחות רצון מסוים, לשחרר אותו. אני רואה איך בקלות החודשיים הקרובים הופכים לאובססיה אחת גדולה כלפי זאת משנה א, רק כדי למלא את הריק במישהי להיות דלוקה עליה ולהימשך אליה. זה משהו שהבנתי, שאני לא יכולה לשהות בריק כי הוא מפחיד מאד, ואז אני תמיד מוצאת לי על מי להידלק או להיות אובססיבית. אולי יהיה מעניין לשהות בריק ולראות מה קורה. אולי ביציאה ממני דפוסי המשיכה שלי יתחילו להשתנת קצת?
(פתאום אני חושבת שכחלק מזה שלא כתבתי פה בימים האחרונים ככ, גם הייתי פחות עסוקה בסלף רפלקציה. אני לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת. אבל בהחלט לא הייתה בי פניות רגשית מנטלית או פיזית לעסוק בסלף רפלקציה בימים האחרונים)
