אני מתגעגעת ללאהוב מאד, להיות לגמרי אני ליד מישהי, לעוף עליה, שהיא תעוף עלי, לרצות להיות ביחד כל הזמן, לראות אותה במלוא היופי שלה, לראות את הפרצוף שלה ולשמוח.
כל כך הרבה זמן לא אהבתי, לא עפתי על מישהי מולה והיא עפה עלי. אתמול דיברתי עם נ' על התחלות של קשרים משמעותיים, והתחושה הזאת של התעופה ההדדית הייתה לי כל כך זרה. כל כך רחוקה ממני.
יצאנו לעיר ושמתי לב איך אני פותחת עיניים כל הזמן, מסתכלת סביב על נשים. החיפוש הזה. לא היה בו משהו מעיק כמו שהוא יכול להיות, היה לי לילה כיפי פשוט להיות ביחד עם חברה טובה שלי. אבל אני שמה לב לרצון, לחיפוש. רוצה להתאהב, רוצה לאהוב עמוק, רוצה את ההתרגשות ההדדית הזאת.
את הפלא שבלתת לאדם לראות אותי, את הפלא שבלראות אדם.
מרגישה יותר ויותר מוכנה לדבר הזה, אחרי כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות. הלב יותר ויותר נפתח. נפתח להרבה דברים יפים שלא קשורים לאהבה רומנטית, באמת רואה המון יופי בעצמי, בעולם, באנשים שאני אוהבת. אבל רוצה גם את מה שמתאפשר ומורגש בחיבור הזה, העמוק בצורה אחרת.
חושבת על איך אפשר לדייק את המקום שבו אני נמצאת, להתמסר לרגע ולמה שאני מרגישה בו. נראה לי שיש בי מקום שמאמין שכשאני בסטייט אוב מיינד של חיפוש, אני לא אמצא אותה. מצד שני, הסטייט הזה גם גורם לי יותר לצאת מהבית לאירועים חברתיים ודברים שכאלו, ואני גם נהנית בהם ולא בעיסוק אובססיבי של למצוא. אז אולי זה גם נחמד ומיטיב.
אולי להיות איפה שאני נמצאת זה גם לראות את הרצון, הלפעמים בוער ומכלה, באהבה. לראות את החיפוש, ואת התסכול ממנו, או הביקורת עליו. פשוט לראות ולהיות איתי שם, לא לנסות לשנות, לא לנסות לשפר. פשוט להיות איתי. לחזור אלי כל פעם.
