זו תחושה מבלבלת
כי יש לי ידיעה ברורה שמתחת להכל, הכל בסדר
שתמיד הכל בסדר, יש שכבה דקה מתחת להכל, יש גרעין אמת בכל הדברים, שאומר שהכל ממש בסדר, שלא משנה מה קורה הכל בסדר
זה היה לי ברור השנה, גם עם כל המוות, זה היה לי ברור, כל פעם שנשברתי והתפרקתי ונכנסתי למקומות קשים
זה תמיד ממש ברור לי
בשנתיים האחרונות זה תמיד ממש ברור לי, מאז הפרידה
אני לא יודעת אם זו איזו שכבה דקה של הכחשה והדחקה, לא נראה לי
בימים האלה זה עוד יותר ברור לי, שהכל בסדר
שיש את החיים והם כל כך חזקים יותר מהכל, they shine through everything
אבל זה שברור לי שהכל טוב בסופו של דבר, לא עוזר לרגעים היומיומיים האלה שקשה
אולי זה כן עוזר? לא יודעת
אני מתפתה ללכת אחרי אמיתות גדולות על החיים, ולחיות בתוך היומיום, מרגע לרגע, מרגישה שזה התרגול הקשה באמת
גם מרגישה שזה מה שאני באמת מבקשת לעצמי, להיות איתי ברגעים הקטנים, לחזור שוב ושוב לעכשיו
עכשיו אני עייפה, ואמא שלי הביאה לי את הסעיף כמובן, היא לא יכולה להיות בנאדם נורמלי לתקופה ארוכה מדי זה עושה לה צרבת
אני מתעצבנת בטיל ביומיים האחרונים אין לי סבלנות בשיט, וכל החרא הזה שאני נדרשת להיות סביב אנשים בלימודים באופן אינטנסיבי ממש בא לי ברע
אבל גם השותפות שלי לא באות לי בטוב
אנשים לא באים לי בטוב עכשיו
מנסה להירגע מהטמטום שיוצא לאמא שלי מהפה
קראתי את עצמי של לפני כמה חודשים שכתבתי על כמה שאני חייבת להרחיק אותה מהחיים שלי ולצמצם את הנוכחות שלה בהם, וזה שימח והעציב אותי לראות שזה בדיוק מה שעשיתי
טוב יאללה
