הפסיכולוגית שלי אמרה היום בסוף הפגישה
תביני אותך, בסדר?
תנסי לקבל אותך בהבנה
חושבת כמה הרבה מהכמיהה היא לזה
להבנה כלפיי
כלפי איך שאני מרגישה
יש בי קול שאומר, אבל תמיד קשה לך, מה זה לגלות הבנה?
זה קול שנשמע מאד כמו של אבא שלי
וגם כן, היו לי הרבה שנים קשות, כן, אז? אז צריך לרדות בי ולזלזל באיך שאני מרגישה? לא
חוץ מזה שזאת באמת תקופה סופר קשה
ולא סתם החרדות שלי משתוללות
בקבוצה אתמול היה רגע שחשבתי לומר
אני ראויה לזוגיות
וכשחשבתי את זה בראש התחלתי לבכות מאד, בשקט
זאת פעם ראשונה שאני חושבת את המחשבה הזאת מאז הפרידה
אני? האדם הפוגעני שאני? עם כל האשמה שאני סוחבת? ראויה לזוגיות?
זאת הייתה מחשבה חדשה ומרעננת ומרגשת וכואבת
לחשוב שאני ראויה לאהבה
כמה כואב להרגיש את זה
כמה מעייף לשאת את כל האשמה והכאב האלה
רוצה לאהוב ולהתרגש
ללכת לישון מחובקת
אני מתגעגעת לזה
להרגיש נאהבת
להרגיש בטוחה עם מישהי, בבית
מתגעגעת
יש בי קול שאומר
תפסיקי לרחם על עצמך
הקול הזה לא נעים לי
זה לא קול של חמלה, לא קול רך
אני תוהה איך אני מביאה קול אחר לפרונט
קול של הבנה
קול של להיות איתי
אני עייפה
היה לי יום ארוך
צריכה לסחוב את עצמי למקלחת