שדה פרחים

פעם אנשים היו נפרדים וזהו, במקסימום נתקלים ברחוב

למה אני עושה את זה לעצמי? נכנסת לבדוק תמונות חדשות שלה?

חלמתי שהיא בהריון. אני נתקלת בה במקרה ברחוב והיא בהריון. בזוגיות עם גבר.

עכשיו הסתכלתי לה באינסטגרם והיא הייתה בברלין עם הבתזוג החדשה שלה. לא כזאת חדשה. כבר שנה. היא הייתה יפיפיה בתמונות. למה נכנסתי להסתכל. בא לי לכעוס על זה שהיא בחיים לא הייתה מעלה תמונות שלנו לרשתות אבל אין לי מה. עלו לי דמעות ואז ישר באתי לכתוב פה פוסט. להגיד במילים במקום להרגיש. שאני עצובה. די לבקר אותי אוף. חלמתי שהיא בהריון וזה היה הלם. לראות תמונות שלהן ביחד מעלה בי רחמים עצמיים שלא נעימים לי יותר. לא נעים לי יותר הבידוד שגזרתי על עצמי. לא נעים לי יותר להרגיש שמגיע לי להיות לבד. שאני צריכה להיות לבד. שזה חשוב. או שאנשים יפגעו בי. אלוהים זה כואב לי עכשיו. אולי מותר לי להיות שמחה, אני לא יודעת. אולי אני לא הבנאדם הכי גרוע בעולם? אולי לא מגיע לי לסבול על הפרידה שלנו ועל כל דבר לא טוב שעשיתי בחיים שלי? שרובם בכלל לא נכללים בתור משהו לא טוב. זה המוח שלי. המוח שלי. אני עצובה. אני עייפה מכל הדברים האלה שאני מרגישה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. בא לי להתקדם. בא לי להתקדם. בא לי להרשות לעצמי לשמוח ולעשות לי טוב. לתת לעולם לעשות לי טוב. אני כל כך עייפה מלחשוב ולהרגיש שמגיע לי לסבול. עייפה. עייפה. רוצה להמשיך מפה למקומות אחרים, עם יותר אור, עם אור שמש נעימה על העור.