אני חושבת שלא אוכל ללקק את כפות רגליה של מישהי שלא יהיה לי ממש אמון איתה.
משהו נשבר בי. לא כי אני לא מוכנה ללקק כפות רגליה של כל אחת. אבל משהו נסדק באמון שלי בבני אדם.
נכון, מאז מה שהיה לפני שלושה חודשים אני לא אותו דבר, זה השאיר את חותמו עלי. אבל אני יודעת שזה רק העצים תחושות שהיו בי גם קודם, של חוסר אמון בבני אדם, וקושי לסמוך.
אז אני לא אוכל ללקק את כף הרגל של מישהי שאני לא סומכת עליה.
בכלל, כמעט כל הכמיהות הבדסמיות או הקינקיות שלי נמחקו כליל. הודחקו, אולי. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מתמסרת לידי אף אחת, בטח שלא אף אחד, לא שזה אי פעם היה על הפרק. למרות שהרצון בגבריות כן גבר בחודשים האחרונים, בחום גברי, בגוף גברי. הקושי שלי לסמוך על נשים גדל. דווקא המקומות הסדיסטים יכולים לקבל יותר ביטוי עכשיו, כשאני לא מחפשת מישהי להתמסר אליה.
איידונו. בכלל לא יודעת מה המקום של בדסמ בחיים שלי כרגע. אבל לפעמים אני קוראת פה דברים שעדיין מחרמנים אותי.
ומיניות עם מישהי, זה גם משהו שקשה לי לדמיין. הרבה זמן. הרבה זמן.
