מישהו כתב לי שאני פשוט מוצפת וזה יעבור וזה מה שאפשר לי לבכות חזק עם כל הגוף שרעד, הרגשתי את החזה רועד כמו של תינוק או ילד שבוכה עם כל הגוף
רועד זה לא בדיוק, משקשק, הבכי שקשק אותי
זה יפה
אחר כך נרגעתי לאט לאט
הייתה לי בראש מחשבה
העולם קשה ואני כאן איתך
נראה לי שזה הדבר הכי משמעותי, לא אם יהיה או לא יהיה קשה, אלא אם יש מי שיחזיק לי מקום, יאפשר לי להיות בקושי, לעבור דרכו, פשוט להיות בו
פשוט להיות איתי
אני לא ממש מבינה איך לעשות את זה אפילו שאני כבר הרבה זמן עם המילים האלה, להיות איתי איפה שאני נמצאת
זה מטריד אותי שאין לי שיטה או דרך או עוגן לחזור אליו כשקשה לי
לאן אני חוזרת כשאני רוצה להיות איתי כאן עכשיו?
אני תלויה בחסדים וזה הדבר שהכי קשה לי
לא לשלוט בסיטואציה
לא לדעת מה לעשות
לא להבין
ישנתי 4 ומשהו שעות וקמתי לעבודה
נרדמתי באוטובוס והתעוררתי בדיוק כשהאוטובוס עצר בתחנה שלי
עשיתי שעון מעורר אבל האוטובוס הקדים ב2 דקות לתחנה
הרגשתי שמשהו שומר עלי
לא יודעת אם אלוהים או אם אני או אם משהו
נבהלתי כשראיתי שהאוטובוס בתחנה וקמתי מהר ודפקתי את העקב וזה כאב נורא
אני עכשיו צולעת
חשבתי איזה מזל שיש מה שמאט אותי, וכוסעמק שאני צריכה שיקרו דברים לגוף שלי כדי לזכור את זה
העייפות במצב שכמעט ואין מקום לחרדה
אבל עדיין יש חרדה מדי פעם ומחשבות שלא נגמרות
המחשבות שלי לא נגמרות אף פעם
הבאתי איתי הרבה אוכל טעים היום, שיעשה לי טוב בגוף
כי יש לי נטייה לטחון שמונים מגנומים לקראת סוף המשמרת ואז לשלשל יומיים
אמרתי שאני אאביס את עצמי לפחות באוכל עם סיבים
שיעשה משהו טוב
קמתי בבוקר והרגשתי שאני דואגת לעצמי בדברים הקטנים
זאת תחושה לא פשוטה אחרי לילות כאלה שאני מרגישה שאני מנסה לעשות הרבה דברים למלא את החור בחזה שלי מתוך מצוקה מאד גדולה
כמו אדם טובע שמפרפר ומנסה להיאחז במה שהוא יכול כדי למשוך את עצמו אל האוויר ובדרך שובר כמה צלעות
אבל לפחות יום חדש היום ואני מרגישה את זה
הבאתי איתי ספר לעבודה שקניתי לפני חצי שנה והיום הרגיש כמו הזמן הנכון לקרוא אותו
ספר תיאורטי על נושא שמעסיק אותי
בדרך לעבודה חשבתי, למה אני לא מצליחה להפסיק להתעסק ביצירה, למה אני לא מפסיקה
אבל לא בא לי להפסיק, זה מעניין אותי, זה באמת מעניין אותי
זה נהיה קשה כשאני משתמשת בזה כאקספיזם קיצוני ובמחשבות אובססיביות
אבל זה גם באמת מעניין אותי
זהו
שיהיה לאט היום