שזה אחד הרגעים הבודדים בחיי
בטח אחת התקופות
מה שהופך את זה לגרוע יותר מבדרך כלל, היא המודעות
המודעות למצב
חושבת על זה שיום אחד אזכר ברגעים האלה
אהיה מוצפת אהבה ומוקפת משפחה ואנשים אהובים ואזכר ברגעים האלה
משפחה מפורקת
ילדות מפורקת
נפש מפורקת
גוף נפוח
דמעות זולגות לאט
מתגעגעת לילדות
לפחות הייתה שם שמחה
אשליה של משפחה
לרגעים משפחה באמת
לרגעים ביחד באמת
מתגעגעת ללהרגיש שייכת לאנשהו
אבל אני לא בטוחה אם אי פעם הרגשתי
זה מוזר, צריך להרגיש משהו מלכתחילה כדי להתגעגע אליו?
או געגועים מעולמות אחרים
אני עצובה
ברגע נהייתי עצובה מאד
ראיתי סרטון של אחי ונהייתי עצובה מאד
כמו לפני שנתיים שראיתי סרטון של אמא שלי רוקדת ופצחתי בבכי
אותו צילמתי ואחר כך השתמשתי במבחנים ללימודים שקיבלו אותי
התרגיל היה בסוף על משהו אחר, על התחושה שכולם שונאים אותי, אבל הבכי במקור היה על אובדן
על חוסר שייכות
אבל
אני חושבת שאני מתאבלת מהרגע שנולדתי
זה אחד הזיכרונות המוקדמים שלי, נוסטלגיה, געגוע לדבר רחוק בלי שם שלא נמצא כאן יותר
אבל על מה שחלף ולא ישוב
אין בי חגיגה על החיים
אני משערת שיכול להיות
יש בי חורבן
וזה מוזר, כי אני מנסה להבין מה קרה
מה קרה פתאום? רק יצאתי לחופש
אני חושבת שגם התשישות של אורח החיים שלי מתבטאת עכשיו ברגשות מאד קשים
וגם אורח החיים העמוס שלי אפשר הרבה מאד הסחות דעת
מהכאב
הכאב שתמיד שם
אין לי סיבה להיות עצובה
אבל זה בדיוק העניין עם טראומה, לחיות רגשות שקרו פעם, לא לחיות בהווה
החיים שלי, מה יש להיות עצובים לגביהם?
אני בחורה בת 25 שיצאה לחופש ותכף טסה
שהתפקיד המרכזי שלה בחיים הוא לעשות אמנות
אבל זה משטיח את זה
אני עוד דברים
עוד דברים שהורגים אותי
אין לי עוד מה לומר עכשיו
אני בודדה ועצובה
