היה לי היום את אחד הימים הקשוחים שחוויתי
דרכתי יחפה על דבור ענקי ונכנסתי לטריפ של כאב שנמשך שעות
במשך שלוש שעות ישבתי על האדמה שעונה על עץ וחוויתי גלים של כאב פסיכי, בכיתי את חיי בקול גדול ונאנחתי בקול כשסביבי החברים ואנשים אחרים
היה היום האחרון בפסטיבל וזה קרה קצת אחרי שהתעוררתי
לא הייתה לי תחושת זמן רק כאב ששאב את כולי
אחר כך עשינו את דרכנו חזרה לעיר, בנאדם עם לב גדול סחב אותי כל הדרך אל השער הראשי של הפסטיבל. בכלל, קיבלתי כל כך הרבה עזרה היום. מלהביא לי אוכל ולקפל לי את הציוד ולסחוב אותי ולהיות איתי כשאני בוכה בכאב ענקי. הרבה להיות איתי כשכואב לי בטירוף ואין מה לעשות כדי להקל עלי. בשלב מסוים התחננתי שזה יפסיק, כל כך רציתי שזה יפסיק, זה היה חוסר אונים מטורף, כאב שאין איך לברוח ממנו, הוא כל כך חזק.
לא היה לי קל להוציא קול ולבכות בקול רם. פחדתי שאני מתבכיינת יותר מדי ואז כל תזוזה קטנה גרמה לי לפרוץ בבכי ענקי והבנתי שבאמת באמת כואב לי ואני לא עושה שום דבר דרמטי מדי.
בסוף הצלחנו למצוא אובר ולהגיע לדירה שהזמנו ללילה. עכשיו אני מצליחה קצת לדרוך על הרגל שזה שיפור אדיר, כי במשך 5 6 שעות כל תזוזה של הגוף גרמה לי לכאב מטורף. אני מקווה שמחר אני אצליח כבר ללכת נורמלי.
כל הסיפור הזה גם גרם לזה שלא נפרדתי מאף אחד בפסטיבל וזה העציב אותי. עדיין מעציב. לא היו לי את החיבורים הכי קרובים ומרגשים, ובכלל הזמן שלי שם לא הגיע לאיזה גבהים רגשיים גבוהים, אבל זה גם כי אני בתקופה כזאת, די מתונה רגשית. אבל עדיין היו חיבורים שהיו לי נעימים וגם אני אוהבת סגירות מעגלים ולא היה לי. יש קבוצת טלגרף של כולם אז אני אכתוב שם, אפילו שהטלגרם שלי כרגע אנונימי בגלל הכלוב. מישהו יודע אם אפשר לפתוח שני פרופילים של טלגרם מאותו מספר?
עכשיו כולם יצאו לעיר לקנות לי ולעוד מישהי תרופות ואז הלכו לאכול איפשהו. הכרנו מטיילת אמריקאית שהיה לי איתה חיבור מיידי. ניחשתי את המזל שלה כי זה גם המזל שלי וזיהיתי עליה מיד. תמיד יש לי חיבורים מיוחדים עם נשים במזל שלי. מחר נעבור לדירה אחרת ואז נבין מה נעשה, אולי נשכור אוטו ונטייל באזורים הכפריים יותר. אני ממש מקווה שהאמריקאית תצטרף אלינו למסע כי התאהבתי בה לגמרי (חברית).
זה היה יום סוריאליסטי. הכאב שהרגשתי והדברים שאנשים עשו בשבילי. הכל היה סוריאליסטי כל כך. אני לא יכולה לתאר איזה כאב אדיר. זה כל כך עייף אותי, אני מחוסלת. אני שמחה שלפחות היה לי אתמול לילה אחרון ממש ממש כיפי. הייתה במה פתוחה ועליתי להקריא משהו שכתבתי באותו בוקר באנגלית, היה ממש טוב. הרגשתי טוב. אנשים באו אלי ואמרו לי איזה יופי. א' השותפה שלי אמרה לי אחר כך, את יודעת שזה דבר נכון? שאת דבר? זה היה מדהים. הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה לומר. אמרה שיש לי את זה על במה. לא הרגשתי ככה הרבה זמן אז זה היה נחמד. אחר כך רקדתי איזה שעתיים פלוס, וכשכבר הייתי מוכנה ללכת לישון נתקלתי באמריקאית למטה שעשתה צילומים עם חברה שלה, אז עשינו גם לי צילומים. הייתי לבושה סקסית ברמות, היה מחסן תחפושות ומצאתי שם בגדים ונראיתי כמו השם ישמור. החברה הזאת של האמריקאית צילמה אותי ובשלב מסוים פשוט הלכה והסתובבה ואמרה אני לא יכולה אני לא מסוגלת עם הסקסיות אני כל כך גיי. זה היה נעים לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הוחמאתי ממש. היא הייתה חמודה, לא הטעם שלי אבל חמודה מאד. שרה מדהים מדהים וואו בבמה הפתוחה.
זהו להיום. משתדלת שלא לחשוב על כל הפומו כי בעצם אני בעיקר רוצה לדאוג לגוף שלי ושיהיה בריא ובטוב. אז לא נורא שלא נפרדתי מהאנשים. לא נורא שלא יצאתי איתם לאכול. מהרגע שהגענו לעיר אני מרגישה קצת חששות קטנים כאלה שאני מכירה מהיומיום, כמו לדאוג לעתיד בכל מיני אופנים. לתוכניות המשך, לכרטיס טיסה שאני צריכה לקנות. זה לא נעים לי החרדות הקטנות האלה. אבל אולי אפשר לפחות להשאיר אותן למחר שארגיש קצת טוב יותר קודם. נראה לי שאלך לישון עכשיו.
