אני חושבת שחלק ממה שקורה זה ההבנה שמגיע לי.
מגיע לי יחס טוב, מגיע לי לבקש את מה שאני רוצה, מגיע לי להגיד לא. מותר לי אולי? מותר לי זה יותר נעים לי מגיע לי. הסיבה היחידה שמותר לי היא כי אני החלטתי והבנתי שמותר לי. פשוט חשבתי שלא מותר לי. אני לא חושבת שיש דברים שמגיעים או לא מגיעים לנו באופן אינהרנטי. אני לא חושבת שהעולם עובד ככה. אולי אני מאמינה בסוג של אנרכיה מסוימת, אבל לא באמת. אני פשוט לא חושבת שיש באמת חוקים שצריך למלא, אלא שאנחנו מבינים מה נכון לנו. לא יודעת, אין לי כוח להסביר את זה לעצמי עכשיו וגם לא במילים בכתב. אבל אני חושבת שזה משהו שקשור בחופש הזה, בכמיהה הזאת לחופש.
יש לי מן תחושה כזאת שאם אני נותנת לאנשים לדבר אלי בצורה מסוימת, אני מדברת לעצמי בצורה הזאת. אני חושבת שמותר לדבר אלי ככה. להתייחס אלי ככה. ומה שקורה זה שאני מבינה שאני לא חושבת שמותר להתייחס אלי באופנים מסוימים.
לפני כמה ימים אמא שלי הקפיצה אותי לעבודה ואמרה לי למה לא שלחת את התמונות מחול, כמה כבר קשה לשלוח תמונה בטלפון, את כבר בטלפון אז למה לא גם לשלוח? וזה מצחיק כי על פניו יכול להיות פה איזה הגיון, זה נשמע הגיוני. אבל מה שקרה זה שנפתח בי המקום שרואה, אבל אני לא רוצה לעשות את זה עכשיו, מותר לי. אז מה אם זה מה שאת רוצה? זה לא מה שאני רוצה. פעם הייתי מרגישה אשמה ברגע. אני עדיין טיפונת. זאת דוגמה קטנה שנשמעת לי טיפשית, אבל אני יודעת כמה יש מאחוריה. המחשבה הרדיקלית שיכולים להיות לי רצונות שנוגדים את של החוץ (ספציפית של אמא שלי). שאני אדם נפרד מאמא שלי, שלא צריך לרצות את מה שהיא רוצה, ולעשות את מה שהיא רוצה ממני. שאנחנו ישויות נפרדות. זה משהו שהיא לא הבינה הרבה זמן, היא עדיין לא כל כך מבינה.
זה העניין שמותר לי לרצות דברים, גם אם אנשים אחרים לא מרוצים מזה. שמותר לי לדרוש או לבקש, גם אם זה גורם לאנשים אחרים חוסר נוחות. שמותר לי לגרום לאנשים חוסר נוחות. זה לא אומר שאני רעה, אנוכית, חושבת רק על עצמי, לא נעימה. שמותר לי לבחור בדברים שעושים לי טוב, גם על חשבון לגרום לאנשים אחרים חוסר נוחות מהבחירות שלי.
יופי יופי.
אני מסתכלת במראה ואני נראית בת 25 חבוטה. עייפה. שעברה יותר מדי.
ובו זמנית אני חושבת, אני בת 25, לא עברתי עדיין כלום, אני עוד לא יודעת שמינית ממה שיש לדעת על החיים. כלומר לא לדעת. אני עדיין חושבת שיש כל כך הרבה להבין.
יש תנועה של הרפיה מסוימת, קצת פחות היאחזות בדאגה. לא בא לי לתמלל את זה למילים.
טוב אני קמה מהמיטה ממש עוד רגע.
בכל מקרה שלחתי עכשיו שני מילים שהלחיצו אותי והיום הגורם לכתיבת הפוסט הזה. מותר לי לבקש את מה שאני רוצה. מותר לאנשים לסרב. זה מקור הויכוח שהיה לי עם א' השותפה שלי על גברים שמתחילים איתה, שמותר לה להגיד שהיא לא מעוניינת והיא לא חייבת לשקר שיש לה חבר או משהו כדי להגן על רגשות של גברים מסכנים. חלק מהעניין של לבקש, זה להיות מוכן לאפשרות לקבל לא.