החיים שלי הם רצף סיטואציות שבהן אני מנסה להגביל ולאתגר את עצמי ולראות אם אני עדיין יכולה להיות (או להיתפס כ) מדהימה.
ראו ערך, לעלות היום על במה ולאלתר טקסט.
בבוקר כשחשבתי על הרעיון הזה זה נראה לי מגניב והלהיב אותי, גרם לי להרגיש חיות. כל הטקסטים שעברתי עליהם הרגישו לי מתים לעכשיו, לא רלוונטיים לעכשיו. ואני יודעת לאלתר בסטודיו. לא יודעת אם ככה מילים, לא יודעת מה ייצא היום, לאיזה כיוון אקח. אולי אראה מה ירגיש לי באותו רגע. זה גם יכול להיות קצר. זה יכול גם להיות כישלון. אבל אני מעדיפה שזה יהיה מדהים.
אני יודעת להיכנס למשהו, לאיזה מצב, כשאני על במה. משהו מתאפשר לי שם. אבל אלתור מוחלט, ועוד במילים, מול קהל, זה פעם ראשונה. תוהה מה אני מבקשת שיקרה שם. לתת למילים לזרום ממני כמו באיזה תקשור? נוכחות ברגע? לאפשר לחיים להיכנס באיזה אופן? אני חושבת על זה שאני יכולה לתמלל את התחושות והמחשבות של הרגע. אני בעיקר רוצה שזה יהיה כמו שאני כותבת, רק על במה. משהו עמוק ומחובר מתאפשר לי כשאני כותבת, ושם אני יכולה לשחק ולצייר ולהשתעשע עם המילים שלי. אני רוצה להביא את זה לחוויה תלת ממדית, שגם הנוכחות והקול והגוף שותפים לה. מעניין. מעניין. עכשיו אני אחרי יום של הרבה עייפות חום כלום ורגשות אשמה, אז אין בי את אותה ההתלהבות כמו בבוקר. אולי אני צריכה לא לאכול ארוחת ערב, לבוא פרש.
אני משתעממת בקלות, בגלל זה אני צריכה את האתגרים אני משערת. שוב ושוב בודקת כמה עם מינימום הכנה אני יכולה עדיין להיות מדהימה. להיראות מדהימה. לקבל ציונים מדהימים, ליצור אמנות מדהימה. לא רק מינימום הכנה. כמה אני יכולה להביא את עצמי למקומות קצה ולצאת משם בחיים, וליצור אמנות מדהימה שם. כמה חשופה אני יכולה להיות ולהשיל ממני ולהיראות. ולהיות בסדר.
יש לי משהו להוכיח? מה יש לי להוכיח? אני לא יודעת.
אבל כתיבת הפוסט הזה שוב מלהיבה אותי על הרעיון. להיות איפה שאני עכשיו ולראות מה מגיע ומבקש לצאת. ואם זו מבוכה, זה לא רע. אם זה גמגום. "חוסר הצלחה". כל אלה מעניינים. וגם עדיין יש בי את הרצון שיחשבו שאני מדהימה. יאללה אני גם איתו.
היידה