התחלתי לשים לב שכשיש דברים שאני דוחה וכועסת על עצמי שאני דוחה אותם, כשאני מגיעה ללעשות אותם הרבה פעמים מתברר שלא יכולתי לעשות אותם עד אותו רגע בגלל אילוצים חיצוניים. מעניין.
הייתי רוצה לעשות איזה איחול לשנה הבאה או כוונון כוונות אבל אני כבר די צינית לזה.
אני יודעת שאני חייבת להתחיל לעשות ספורט. מה זה חייבת, אני רוצה, זה עושה לי טוב להיות בתנועה, וגם הגוף שלי חייב את זה. אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל ונהיית מוצפת מהמחשבות.
כל מיני מחשבות על כל מיני דברים שאני צריכה לעשות והכל מצטבר ומתיש אותי. במיוחד כשאני נמצאת אצל ההורים אבל בכלל לא רק.
לא טוב לי אצל אבא שלי. הלוואי שיכולתי להפסיק להגיע לפה. הלוואי שיכולתי להפסיק להגיע לשני ההורים שלי, שיכולתי להפסיק להיתמך בהם כלכלית, ואז הייתי מבינה כמה קשר אני באמת רוצה. אפילו שאצל אבא יש את האחיות שלי וזה גם איזה שלשלאה שכובלת אותי לפה, כי אני אוהבת אותן ואני רוצה לראות אותן, אבל אני פשוט שונאת להיות פה. אם יכולתי לפגוש אותן בלי אמא שלהן זה היה הכי טוב. אני לא שונאת אנשים אבל אני די שונאת אותה. אני חושבת שהיא גם די שונאת אותי. אני פה ואני ישר מרגישה כל כך הרבה ביקורת וזה בלתי נסבל אני כל כך שונאת את זה.
חזרתי לעבודה ולמרכז ונתפס לי הגב, מאז שאני פה נתפס לי הגב. נו מה נעשה.
קשה לי לקום מהמיטה. להיות פה פשוט מכבה אותי, הלוואי שיכולתי לצמצם את כמה שאני פה, אבל עכשיו עד שהחגים יגמרו אני אהיה פה כמעט כל הזמן.
הם קנו לי מחשב, הוא מטורף אבל די כבד ואני פתאום תוהה אם עשיתי בחירה לא נכונה. פתאום אני תוהה למה בכלל אני צריכה מחשב שאפשר לערוך בו וידיאו אני בכלל לא עושה את זה עכשיו ומי יודע אם אני אעשה את זה. פתאום אני שונאת את עצמי הרבה. ולמה? בגלל "טעויות"? אני מרגישה שקשה לי יותר לנשום. אני שומעת את האחיות שלי מדברות בחוץ ולא רוצה לצאת לשם, אני לא מצליחה לצאת מהראש שלי, מהמיטה. תכף נלך למסעדה עם אמא, היה לה יומולדת אתמול. היא בלי מצב רוח כבר כמה שבועות בגלל דרמה שהייתה לה בקבוצת חברים, אני לא אוהבת להיות בחברתה. אני לא אוהבת להיות בחברתה נקודה. למה הצעתי שנלך למסעדה? בשבילה, שתרגיש שאכפת לי. עדיין אכפת לי? באיזשהי רמה. אבל הדבר שהכי הייתי רוצה זה לנתק קשר. להפסיק לקוות שתהיה לי משפחה שאכפת לה ממני. הגענו למצב שאחת הדרכים היחידות שבהן הם מביעים כלפיי משהו זה כסף. טוב זה לא בדיוק נכון, אבא גם דואג לי לאוכל, וגם שניהם באו לראות אותי מופיעה. איך המנהלת אמרה להם, עשיתם משהו נכון איתה. איך אמא שלי אמרה לה, עזבנו אותה לנפשה בשלב מוקדם. כנראה שזה מה שהיה נכון. חה.
אני מרגישה כל כך כבדה פה, אני יודעת שזה בגלל שאני במרכז ואצלם. היה לי יותר טוב בבית שלי, עם החברות שלי. או בטבע עם החברות שלי. אנשות שרואות בי דברים טובים. איך אני יכולה לראות בי דברים טובים בסביבות האלה שרואות בי רק אנוכיות, עצלנות, לא יודעת מה עוד השטן הזאת חושבת עלי. הלוואי שהם לא היו מתחתנים. האחיות שלי הן האהבות שלי, ואני יודעת שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור אז אולי בגלל זה אני גם מרגישה בנוח לומר את זה, אבל הלוואי שהם לא היו מתחתנים. היא בנאדם רע. ואני לא יכולה לשמוע את איך שהיא מגדלת אותן. אני חושבת שהיא עושה להן כל כך הרבה נזק. אני לא הייתי רוצה שיתגרשו כי אני לא יודעת כמה אני אראה אותן במקרה הזה, אבל אולי זה עדיף. אני יודעת שזה יקל עלי ברמות אם היא לא תהיה חלק מהחיים שלי יותר. וואו אני מדמיינת את זה וזה באמת מקל עלי. טוב אני אתחיל לקוות לזה, הלוואי שיתגרשו. לא יודעת איך זה ישפיע על הגידול של הבנות אבל הן במילא נדפקו עם האמא הזאת. ואני לא יכולה לחשוב יותר על אנשים אחרים אני צריכה לחשוב על עצמי. אז הלוואי שהם יתגרשו.
חשבתי הרבה על סביבות חיצוניות וסביבות פנימיות בסוף הלימודים. איך הסביבה החיצונית מזינה את הסביבה הפנימית. ואיך שסביבה מלחיצה ולא מיטיבה, עם עיניים לא טובות, מזינות את המקומות בתוכי שמרגישים ככה. לא טובה. אז ככה להיות עם ההורים שלי. רק עם אח שלי אני רוצה לבלות זמן, וגם עם האחיות שלי אבל בתנאים שלי. אני רואה איך אני משחזרת דפוסים של ההורים שלי מול אח שלי, בלגרום לו להרגיש עצלן ואנוכי, ואני משתדלת שלא.
טוב, להבין ולראות את הדברים האלה עוזר לי קצת להבין את עצמי. להבין את האפתיות שאני מרגישה, את הכבדות, את חוסר האנרגיה, חוסר הרצון להיות פעילה בתוך החיים. יש לדברים האלה משקלים מצטברים אבל אני לא ממש יודעת מה לעשות עכשיו. כמו כשהייתי נערה, לצאת ולצאת ולצאת מהבית, להיות עסוקה. לא מזמן הפסיכולוגית שלי אמרה שהיא חושבת שלא סתם הצלחתי לשמור על הלב שלי רך, שלא נשארתי בבית, יצאתי כל הזמן. שלא סתם התרחקתי מהאנשים האלה, זה היה חיוני להישרדות שלי. ואני כל השנים האלה הרגשתי בת לא טובה, אחות לא טובה, נכדה לא טובה, אחיינית לא טובה. אבל התרחקתי מהאנשים האלה כדי לשמור על עצמי. זה היה חיוני. זאת פרספקטיבה משונה.
אני אצא מהחדר. עדיין תפוס לי הגב. אני אלך לאכול משהו, בגלל זה אני אוכלת ככ הרבה כשאני פה, כי קשה לי רגשית. הרבה ומהר. בסדר.
