ואני בבית לא רוצה לכתוב לך ולהפריע. אז אני כותבת לך. היום כשהגעתי הביתה ירדתי שוב לתיבת הדואר לראות אם המכתב שכתבת לי הגיע. הוא לא הגיע. אני מודה לעצמי ולאלים על כמה שעברתי עד לרגע הזה שבו הייתי מוכנה להכיר אותך. להכיר אותך ככה. על הקיום שלך אני יודעת כבר מעל שנתיים, אותך בגוף ובבשר פגשתי לראשונה לפני עשרה חודשים פחות כמה ימים. רק ביום השלישי של הכינוס יצא לנו לדבר, וקלטתי בין השקט שלך כמה את קורעת. משהו התרכך בי אלייך. אני אוהבת אותך. אני מודה לעצמי ולאלות שעברתי את מה שעברתי כדי להגיע לרגע הזה עכשיו שבו אני מסוגלת לאהוב אותך. אני גם פוחדת הרבה. אני לא מרשה לעצמי כל כך לפחד בימים אלו, אני חושבת. זה מוזר, להתאהב במלחמה, לא? אף פעם לא קרה לי דבר שכזה. אני מודה לחסד של הנסיבות שגרמו לכך שנהיה עכשיו איפה שאנחנו נמצאות. המפגש לפני חודשיים, שישבת מולי עירומה ומה עשית, ציירת? כתבת במחברת? התמונה הכי ברורה שלי זה את יושבת מולי ואוחזת משהו דמוי מחברת ועט ועושה שם משהו, מדי פעם מרימה אלי ראש ואומרת משהו בהתלהבות. שם קלטתי איזה גוף יפיפה יש לך. ניסיתי לחשוב איך לא קלטתי לפני ונזכרתי שפגשתי אותך רק בחורף לפני כן. השתדלתי מאד שלא להסתכל לך על הגוף. זוכרת את השמש בבטן שלך ומשתדלת לא לבהות בה.
את עובדת עכשיו ואני מתגעגעת אלייך ורחוקה ממך אז אני כותבת לך פה. בטח אשלח לך את זה. אולי טוב לדבר על הפחדים? כן, טוב לדבר עליהם? להרגיש אותם? הכי אני פוחדת שתמותי. שמשהו יקרה לך. אולי אני בכלל צריכה קצוות שיער שלך? בשביל לעשות כישוף אם חס וחלילה משהו יקרה לך. אחרי הפחד הזה אני פוחדת שזה יגמר. אני רוב הזמן לא חושבת על זה, האמת שאני לא חושבת על זה בכלל. אני לא יכולה לחשוב על מה שמפחיד אותי. לפחד שתמותי זה יותר קל בתכלס, קצת כמו שאת אמרת, או הפסיכולוגית שלך, שיותר קל לפחד ממוות מאשר מאנשים שעוזבים. יותר קל לפחד ממוות מאשר מאהבה. ואני פוחדת, בעצם. פוחדת שיהיה לי כל כך טוב שלא אדע איך להכיל את זה. פוחדת מהיופי שלך שיראה את היופי שלי ולא יהיה לי איפה להתחבא. פוחדת לתת לך לראות אותי, להיות איתי. למה אני פוחדת? ממה אני פוחדת? פוחדת להיות זקוקה לך ושלא תהיי יותר. יותר קל לא להזדקק, ככה לא מתאכזבים, ככה הלב לא נשבר. יש בי הרבה את המקום הזה בימים האלו. אני חושבת על מה יקרה אם אצטרך לשכוח ממך, בודקת כל פעם אם אני יכולה למחוק אותך מהראש ומהלב שלי אם אצטרך. זה עצוב, לא? אולי אני כבר לא אראה לך את מה שכתבתי. אני עדיין כאן אבל, כן?
אולי לא צריך למהר לחשוב על העתיד, הכל עוד טרי וחדש. אולי לא צריך לחשוב על זה שהכל יגמר. אבל לא צריך? אני מרגישה ששתינו רואות את העתיד. פנינו לזוגיות. פנינו לביחד. פנינו לביחד יפיפה וכיף ובטוח ומרגיע ומסעיר. פנינו ליחד. אני אוהבת אותך. אני מחכה למכתב שכתבת לי, מעניין מה כתבת בו, מה יכולת לדעת באותה נקודה בזמן.
איך ידעת שנהיה יחד, אי אז? מכשפה שלי. אני אוהבת את המשפט הזה, פנינו ליחד. הפנים שלנו מופנות ליחד. אולי אכתוב על זה שיר.
פנינו ליחד
הזרועות שלנו יחד
שלובות זו בזו
נכנסות זו לתוך זו
פנינו ליחד
אני יחד, את יחד
זה לא שיר טוב
ננסה שוב בזמן אחר
בעיקר אני חושבת על זה שאני אוהבת את זה שהפנים מופנות כלפי היחד
זרועות פתוחות לקראת היחד
בתכלס לא בא לי שאף אחד יקרא את הפוסט הזה בבלוג שלי
אני אוהבת אותך
הכל מרגיש נכון איתך
זה מפחיד אותי
שהכל מרגיש כמו שהוא צריך להיות
כשדמיינתי את הפרטנרית שלי, את עונה פחות או יותר על הכל
זה מפחיד
זה מפחיד מאד
אני מחפשת כל הזמן איפה לא טוב
מה לא נכון
ואז משתדלת לשחרר מזה
אני לא רוצה לחבל בטוב שלי
אני יודעת שהמחשבות האלה לא עושות לי טוב
מעיפות אותי מההווה ומכמה שטוב לי בו
היום כשהיית איתי כשהייתי במלא חרדה
ועשית בדיוק את מה שהייתי צריכה שתעשי
היית איתי בדיוק כמו שהייתי צריכה שתהיי
אני אוהבת אותך כל כך
את מדהימה
את מדהימה שלי
מפחיד אותי להתמסר לזה, לכמה שטוב לי איתך, וזה בסדר, זה בסדר שמפחיד, מותר שיהיה מפחיד, זה מותר
מותר לפחד מהעתיד, מותר לפחד להתמסר, מותר שלא הכל יבוא מהר מהר, יש מקום לדברים שנבנים לאט, אמון שנבנה לאט, התמסרות שנבנית לאט
אני אוהבת אותך כל כך
אולי אאמץ את זה, לכתוב לך ככה בפתיחות כשאני לא יכולה לכתוב לך